יום שישי, קמנו מוקדם יחסית, לקחתי את גיא ואת מצלמת הניקון
החדשה שקניתי בכסף שחסכתי מהעבודה במסעדה, ונסענו
לירושלים,עלינו לירושלים - למה תמיד אומרים את זה, מה בגלל שזה
קצת עלייה? גם ככה זה תמיד עם האוטו זה לא שהעלייה הזאת כרוכה
באיזשהו מאמץ.

גם כשאני באה לבקר את גיא בתל-אביב אני עולה לדירה שלו, אבל
אני עולה במדרגות לקומה רביעית ומגיעה מתרגשת לקראת המפגש, או
שזה רק הריאות שלי מסמנות שעליתי כרגע משהו כמו שלושים מדרגות
והן צריכות להחזיר את הנשימה.
כל פעם שאני מגיעה ומחבקת אותו הוא אומר לי: "אווו אני רואה
שאת מתרגשת לראות אותי", ואני עונה בפרצוף מקומט: "נורא מצחיק
גיא, מתי כבר יתקינו מעלית בבניין הדפוק שלך?"

אני אוהבת עליות, תמיד שהייתי קצת בדיכאון גם שהייתי קטנה יותר
וגם בתקופה האחרונה הייתי תוקעת זוג אוזניות בשתי האוזניים
הנקיות למכביר שלי, שתמיד היו מחוברות לאיזשהו מכשיר שמשמיע
מוזיקה קצבית והולכת לרוץ, להתנקות, לראות אנשים אחרים שצריכים
לשאוף אוויר תוך כדי שכל איבר ואיבר בגוף שלי מקבל מלאי חדש של
דם וחמצן, משהו שיעלה לי את הדופק, שירגש אותי שיגרום לי
להרגיש חיה.

יש, עם זאת בעיה בעליות, הן דבר מאוד לא יציב, עקלקל בדרך כלל,
כדי שהעלייה לא תהיה קשה וחדה מדי - כי אז הרי היא מאבדת
ממשמעותה האינטרבלית שגורמת להרגשה ממושכת של שמחה נפשית
ופעימות חיים הולכות ונמשכות.
"בסוף כל עליה יש ירידה"- ככה היו אומרים לי בצבא במסעות
בטירונות, כשפעימות החיים כבר יצאו לי מהוריד של המצח וכל מה
שרציתי זה מים מינרלים קרים ולא לשתות יותר מהג'ריקן המשותף
והמטונף הזה.
המשפט הזה תמיד עודד אותי להמשיך, כי ידעתי שבכל ראש גבעה
כשאוכל לראות שכבשתי עוד פיסת אתגר, ידעתי שהחיוך הפנימי,
האמביציוזי שלי יהיה מרוצה וכך גם אני.

שער הגיא, ואז העלייה למבשרת והקסטל, כל המשוריינים בצדי הדרך
שכבר נרקבים להם ומתמלאים בחלודה חומה-כתומה כזאת שרק מראה כמה
החיים האלה הם דבר חולף ומזכירים לי שיש סיבה טובה לזה שאני
מתעקשת להנציח כל רגע ורגע תוך כדי כיוון הצמצם והפלאש כדי
שהוצר הסופי ייצא אופטימלי.
סיבוב מוצא, שבו תמיד גיא נזכר להאט מאוחר מדי ואני תופסת את
הידית הקטנה שמעל הדלת בחצי פניקה חצי חיוך - אמרתי לך כבר מאה
פעם: "תאט פה זה סיבוב מסוכן!"

הגענו לתוך המנהרה כשפנינו מועדות למרכז העיר, גיא לא כל כך
אוהב את העובדה שאני מצלמת כל דבר קטן בחיים שלו, פעם אחת הוא
ממש התעצבן וכמעט שבר לי את המצלמה כשנכנסתי לו למקלחת שהוא
צחצח שיניים.
"תעיפי כבר את המצלמה הזאת מפה, מה הקטע שלך, את מפחדת שהחיים
יברחו לך שאת מצלמת הכל?
"את יודעת", הוא אמר בטון מסביר אך לא ממש משכנע כי המברשת
הייתה תקועה לו בין השפתיים בפוזה מאוד לא מגרה: "באפריקה יש
שבטים שמאמינים שאם מצלמים אותם, הרגע הזה בחיים שלהם יילקח
ולא יחזור יותר או משהו כזה"

גיא, אמרתי לו תמיד, יום אחד עוד תודה לי על זה שאני מצלמת כל
הזמן, אוספת רגעים קטנים מהחיים בצורה ומנקודת המבט הכי טובה
שהם יכולים להראות.

אבל לא הייתה לו ברירה, בכל זאת אנחנו חברים כבר כמעט חמש שנים
והוא צריך להתרגל גם לחסרונות שלי.
הגענו לנחלת-שבעה, התיישבתי שם על אחת משפות המדרכה והתבוננתי
באנשים: אחד עם שפם כזה קונה מיץ גזר - איזה המצאה מטומטמת -
גזר נועד לאוכל סיני ותו לא, עוד בחורה בלונדינית קונה גלידה
אמריקאית.

זוג חבוק מחפש בית קפה שבו יוכלו לשבת ולזיין את השכל כמו שרק
זוגות חבוקים יודעים.

החלטתי לצלם את כל ההויה, כלומר לפתוח חשיפה ארוכה יותר-כדי
שהדמויות יצאו קצת מטושטשות ואכן זה מה שעשיתי: האיש עם השפם
התחבר לי עם ההילה של אישה שמיהרה להוציא כסף והבחורה של
הגלידה עם ילד מרוצה שמנסה להציל את הפיתה מלהיקרע באופן
סופי.

כן ככה אני בדר"כ מצלמת באופן אמנותי וכוללני.
לפעמים יש לי מצב רוח יותר תיעודי ואני פשוט פותחת את מכסה
העדשה ומצלמת בלי חשבון.

בדרך חזרה החלטנו שלא נאכל בעיר כמו כל פעם ונסענו לאבו-גוש
לאכול חומוס, גיא תמיד מתלכלך כמו ילד קטן כשהוא אוכל חומוס
והכול נמרח לו על הצד של השפה ואני תמיד צוחקת עליו, ואז הוא
זורק עליי זית וככה זה ממשיך.

ביציאה מהעיר, בירידה כלומר, יש רמזור- שמשהו בו - לא יודעת
בדיוק מה, משך לי את העין, אולי ערימת החרדים שעומדים בשוליים
מתחננים לטרמפ "עד נווה אילן-מגיע?"
אז צילמתי קצת את הצומת המיוחדת הזאת שאין עוד באף מקום
בעולם.

חזרנו לתל-אביב, היינו די עייפים מהיום הארוך שעבר עלינו,
צפינו בטלויזיה עד שנרדמנו חבוקים בסלון.
שבוע אחרי בערך, גיא התקשר אליי,הייתי בדיוק בחדר חושך המאולתר
שלי,
הוא  נשמע קצת מוטרד: "זוכרת את היום שישי ההוא שנסענו
לירושלים?"
הוא שאל בחוסר ביטחון שלא משקף את אופיו של גיא הצנחן החסון.
"כן", אמרתי בבטחה.
"אז קיבלתי פה איזה דו"ח שעברתי באדום ביציאה מהעיר... את
זוכרת משהו כזה?"

האמת שכן אני זוכרת, ואני גם זוכרת בלי שום ספק שעברת בירוק
מלא, אני זוכרת שהצומת הזאת מאוד משכה לי את העין בזמן
הדמדומים של אותו יום ואני גם בדיוק מפתחת פה תמונות מאז ו...
אההה - יש פה תמונה שבה רואים ממש טוב שהרמזור ירוק והרקע קצת
מרוח-כלומר ש... אמרתי לך שתודה לי יום אחד על זה שאני כל הזמן
מצלמת!
"שלומית-אני אוהב אותך-את גדולה!"

"כן, כן אני יודעת... מתי אתה בא אליי-נאכל קצת חומוס ואני
אצחק עלייך?