מכירים את הקטעים שבהם יש שני אנשים שמסתובבים ביחד ואחד מהם
מדבר או צוחק בקול רם או זז הרבה והשני רק חושב על איך לא
למשוך תשומת לב, ולכן הוא בעצם מתבייש ומובך מחברו, וכל הזמן
מנסה להראות כאילו אינו קשור אליו, ומייבש אותו?
קרה לי. גם מצד האדם המובך וגם מהצד השני.
כשהייתי מובכת מחברתי שהייתה יותר מדי רועשת, הרגשתי לא נעים
מבחינת הסביבה, שמסתכלים עלינו... ניסיתי לדכא ולהשתיק אותה
אבל זה דווקא הגביר את הרעש, לא הבנתי למה...
אבל כשהייתי בצד השני, זאת שלא אכפת לה מהסובבים אותה, זאת שרק
רוצה לחיות את הרגע ולשמוח, רק אז הרגשתי כמה פוגע זה, כמה
אותו אדם שכביכול ''מובך'' פוגע באחר. פשוט הרגשתי שאותה אחת
לצידי מתביישת להיות בחברתי, מתביישת בעצם בזה שהיא חברה
שלי... ולמה? בגלל שאני שמחה וקופצנית, בגלל שאני מנסה להצחיק
ולשמח גם אותה.
באותו רגע הבנתי למה הדיכוי הזה מרתיח ופוגע. באותו הרגע
נשבעתי שבחיים לא אהיה יותר בצד השני. שמחת חיים זה טוב! וכל
שאר האנשים - שיסתכלו, שיאכלו ת'לב על זה שהם לא שמחים,
שיקנאו!



נכתב בנסיעה חזרה מיום נורא של הסתובבות בתל אביב.