מוקם מחדש בhttp://www.noamwohl.com/taxonomy/term/3

מהו הליבידו? הליבידו הפרוידאני אמור להיתפס בשני אופנים - אנו
אמורים להבין את הליבידו גם כאינסטינקט המחפש שחרור של "לחץ
מיני" המצטבר דרך גירוי חושי של אזור "ארוטוגני", ובנוסף גם
כתשוקה המוכוונת לאובייקט, שרצונו וכוונתו (של האובייקט) אינם
נפרדים מתפישת הסובייקט את עצמו, את האחר ואת מערכת היחסים
שמאחדת אותם. כדי להסביר כיצד פועלים השניים בקיום סימביוזי,
פרויד יוצר כאן אנלוגיה בין דחף הליבידו לדחף הרעב - אבל כנראה
שמעולם לא היה רעב או שאינו מכיר תשוקה.

אני אולי חושק לשבת לאכול עם אנשים שבחברתם אני נהנה, וזה
בהחלט מקנה אופן מוסרי חשוב להרגלי האכילה שלי ומספק לי סיבה
להימנע מאוכל עד שהרגע מגיע. אך הגישה שלי כלפי החבר האוכל
איתי וזאת כלפי הסטייק שלי שונות באופן מהותי. אינני חושק
בסטייק מתוך חברות או בחברתו של החבר מתוך רעב; גם ההנאה
מחברתו של החבר אינה מכילה מרכיב מהנאתי מהסטייק.
שתי גישות שונות אלו אינן יכולות להשתלב לאחת, מאחר שמבנה
ההתכוונות (INTENTIONALITY) אינו תואם. חברות מבוססת על מחשבות
ואמונות על החבר ומתבטאת בתשוקה בחברתו. זוהי גישה בין-אישית,
המכוונת בבסיסה להדדיות. בניגוד לכך, התשוקה לסטייק איננה
מצריכה תפיסה ייחודית של הסטייק או של העצמי. היא איננה
בין-אישית או מבוססת על מחשבות מלבד "הנה הסטייק שלי".

אבל לפרויד, הליבידו צריך לכלול בתוכו בו זמנית את שתי צורות
התכוונות אלו. הליבידו מושתת על מודל הרעב - מרדף אחרי הנאה
גופנית אותה אנו חולקים עם כל עולם החי, הנאה שאין לה אובייקט
מלבד סיפוק מקומי. זהו "כוח", מאמין פרויד, ה"חודר" לחיינו
האישיים ומנתב עצמו בחיינו הבוגרים ככוח מיני.

אבל כיצד רוכש כוח זה את המבנה המתכוון של התשוקה המינית?
פרויד מסביר זאת בכך שהליבידו הכללי (אגו ליבידו) של הילד גדל
לתוך ליבידו מוכוון אובייקט של תשוקה מינית. זה קורה, הוא
טוען, "בהתמקדות באובייקט, בהתקבעות בו, בעזיבתו או במעבר
לאובייקט אחר. מתוך מצבים אלו הוא מכווין את הפעילות המינית של
הסובייקט המגיע לסיפוק ומצליח להכחיד חלקית וזמנית את
הליבידו".
ניתן לראות בתוך ציטוט זה טכניקת טיעון מעניינת - פרויד מכוון
לטיעון מסוים ומתחיל את ההוכחה בהנחה שהוא נכון.
הוא מניח שסיפוק הליבידו מתקיים בהכחדתו - וכך כוונת הליבידו
ניתנת להשוואה עם זו של הרעב. באותה מידה, הוא מניח ש"כוונת"
הליבידו היא התמקדות באובייקט מסוים והוא המנחה את הסובייקט.
אבל השאלה היא איך שניהם יכול להיות נכונים בו זמנית? כיצד כוח
עם המאפיין הראשון (כוונה רעבה) יכול להכיל גם את השני
(התכוונות ארוטית)?
פרויד, תחת כסות תיאורטית, הכניס את המסקנה לטיעון: שהליבידו -
אותו כוח אינסטקטיבי - יכול להתקיים גם כתשוקה לאדם ספציפי
ובעיסוק להשיג אדם זה, אבל המהלכים הבסיסים לביסוס הטענה
גורמים לפקפוק. מהלכים אלו מציבים את הליבידו מחוץ לספרה
הבין-אישית, ולכן לא מאפשרים להסביר כיצד כוח רעב זה רוכש את
ההתכוונות של גישה כזו, או אפילו צורה אחרת של מערכת מכוונת
אובייקט ועדיין להישאר עצמו.

מעבר לכך, ניתן לראות מדוע המטאפורות של פרויד נחוצות כדי
להסביר את מבנה הליבידו. יחסי הליבידו לאובייקט מוגדרים
במונחים כימיקלים של "סמיכות" האמורים להסביר התכוונות מינית.

אך נראה שסמיכות זו מסבירה התכוונות רק כי המטאפורה של סמיכות
איננה מילולית - רק כי אנו מניחים שהיא רעיון היוצר התכוונות.
נראה שאנו מסבירים משיכה של אדם לאישה הדומה לאמו על ידי
התייחסות לליבידו שנפרד מאובייקט אחד ו"הסמיך" עצמו לאחר. אבל
במובן "ההתכוונותי" של האובייקט, אין תשוקה היכולה להוביל למצב
כזה. ואם יש איזה דחף פנימי ה"מסמיך" את זה לזו, אזי הדבר אליו
נמסך אינו, בשל סיבה זו בלבד, אותו אובייקט התכוונות שפרויד
מדבר עליו.

גם אם היה כוח אינסטינקטואלי המעורר את הדחף המיני אצל אנשים,
עצם העובדה שמבנה מוכוון אובייקט של תשוקה מינית אינו יכול
להימצא בקיום או בכפיפה לו מספיק כדי לערער את האמונה בתזה
הקיימת של הליבידו ובחשיבותה המוסרית.
בייחוד המטאפורה ההידרואלית הנבנית בעקבות כך אצל פרויד- אותה
מטאפורה של גאות או נחשול ה"מצטבר", "נכלא" ו"משתחרר" - כפי
שמספר לנו המוסר הליברטאני - איננה מהווה משקל בשאלת המוסר
המיני. העובדה שהליבידו שלי "מצטבר" אינה יותר רלוונטית לשאלה
האם נכון לשכב עם האישה שנמצאת מולי יותר מאשר העובדה
שהאדרנלין הצטבר רלוונטית לשאלה האם נכון להכות אותה. לחשוב על
תשוקה מינית במונחים כאלו הוא מעשה של תירוץ מוסרי ללא מוסר.