מתוך הערפל הסמיך עלה קול צעקתה לעזרה של שני. שלוש דמויות
אפלות עמדו בפינת הרחוב האפל גם הוא. חושך מוחלט פקד את העיר,
שעת לילה מאוחרת או בוקר מוקדמת אם תרצו והשמש עדיין לא
התעוררה משנתה.
הדמויות האפלות עמדו וצפו עד שהצרחות פסקו.

ענת, נערה צעירה בת עשרים ושלוש מתל-אביב, לבשה חולצת בטן
צמודה בעלת מחשוף נדיב, שדיה הנדיבים בצבצו דרך החולצה הדקה
וחשפו את העובדה על מזג האוויר הצונן שאפיין תקופה זו בשנה
בתל-אביב. שפתיה של ענת נצבעו באדום הבוהק של האודם שלה. היא
הביטה במראה וחייכה מרוצה מהעבודה הטובה של האיפור בהסתרת
הפצעון שגדל לה בבוקר.
שני, חברתה הטובה ביותר והיחידה של ענת, הציצה דרך פתח הדלת של
השירותים ושרקה לענת. "הו אה, את יוצאת כדי לשבור לבבות אה?"
"אני רק רוצה שיכניסו אותנו חינם" אמרה ענת באדישות, "את יודעת
כמה קשה כיום לפתות את הסלקטורים, רובן נשים ואלו שלא בדרך כלל
מכניסים רק בנות שנתיים מתחת לגיל הסף לכניסה".
"כלומר שש עשרה, שבע שנים צעירות מאתנו." ענתה שני בנדיבות.
"כן, שבע שנים..." ענת אמרה בהיסח והביטה במראה לוודא שהיא
נראית מספיק טוב.
"טוב, כדאי שנצא, בשתיים עשרה הם כבר סוגרים את הכניסה
לגמרי".
ענת ושני נעלו את דירתן המשותפת בתל-אביב, ויצאו להליכה הקצרה
בכיוון מועדון ה"אונס" החדש. המקום הכי פופולארי בעיר כבר
חודשיים.
ענת ושני הכירו זו את זו בתיכון, ענת הייתה תמיד מאוד נחשקת
בעיני הבנים בשכבה וכמו רוב הבנות היפות בגילה העדיפה להסתובב
עם בחורות פחות מושכות ממנה כדי שלא יגנבו ממנה את ההצגה. שני
אומנם לא הייתה מדהימה כמו ענת אבל בהחלט היה בה משהו מעניין
שגרם לך לרצות להיות איתה רק קצת יותר ממה שהזמן הקצה לך. בצבא
שתי החברות שירתו באותו בסיס, ענת בתור פקמ"צית בטייסת ושני
כפקידה באגף לוגיסטיקה כלשהו.
אחרי הצבא טיילו החברות ביחד באוסטרליה וניו-זילנד לחצי שנה.
הם היו צריכות לקצר את שהותן בכמה חודשים מכיוון שהוריה של ענת
בדיוק נהרגו בתאונת דרכים.
כמה חודשים אחרי זה הן עברו לגור ביחד בדירה בתל-אביב ובזמן
שענת הייתה עובדת ומנסה לפרנס את עצמה, שני התחילה לימודים
באוניברסיטה ועכשיו הייתה באמצע השנה השלישית לתואר במדעי
המדינה.

אחרי חצי שעה של המתנה שהסלקטורית תתחלף בסלקטור נדחפו ענת
ושני לראש הטור ונכנסו כמעט בלי בעיה מהכניסה של האח"מים.
המועדון היה צפוף ומסריח מעשן סיגריות, אלכוהול וזיעה. ענת
ושני נדחפו למרכז הרחבה, כל אחת עם כוס רד-בול עם וודקה ביד
והחלו לרקוד.
פעם בשבוע הן היו יוצאות ומשחררות קיטור מכל הלחצים שהופעלו
עליהן, ההורים של שני מתו כשהייתה בת שנתיים, היא גדלה אצל סבא
וסבתא שלה, עכשיו כשהם זקנים וחיים על פנסיה שני החליטה לממן
את עצמה, היא וענת עשו הסכם שענת ממנת אותן בזמן ששני לומדת
ואחר-כך הן מתחלפות, ענת לומדת בזמן ששני ממנת אותן.

השעה הייתה כבר מאוחרת והצפיפות במועדון קטנה אך עדיין היית
צרך לדחוף מספר אנשים בשביל לצאת החוצה. שני וענת דחפו כמות
גדולה מאוד של אנשים כשהן קצת מתקשות ללכת בקו ישר. הן יצאו
החוצה וענת נופפה לשלום לסלקטור שהכניס אותן, היא הפריחה לו
נשיקה ותוך כדי נפלה על הרצפה ופרצה בצחוק.
"אתן תהיו בסדר?" שאל הסלקטור את שני שנראתה הפיכחת יותר מבין
השניים. "כן, אנחנו גרות רק כמה רחובות מכאן..." ענתה שני
כשהיא מרימה את ענת ועוזרת לה ללכת.
דקה אחר כך יצאו ארבעה נערים בני עשרים לכל היותר מהמועדון
בריצה. "לאן היא הלכה?" שאל אחד מהם את האוויר באופן כללי,
"אני חושב שלשם" אמר אחד אחר והצביע לכיוון בו הלכו ענת ושני.
הארבעה לא חיכו לאישור והחלו לרוץ בכיוון אליו הצביע הקודם.
"הי, את מי אתם מחפשים?" צעק אחריהם הסלקטור אבל הארבעה כבר
נעלמו מאחורי הפינה ובכל מקרה לא היו במצב רוח של הקשבה.
"אנחנו נלמד אותן לקח" אמר אחד תוך כדי ריצה, "הן פשוט התגרו
בנו עם הלבוש הזה וכל התנועות האלו, וככה ברחו בלי להגיד אפילו
שלום..."
אמר אחר, "אולי הן סתם רקדו כך" אמר השלישי בניסיון להרגיע את
חבריו, "שטויות, הן כל הזמן הסתכלו ובחנו אותנו, ראית איך הן
צחקו כשעשינו צחוקים". הם רצו בלי לראות יותר משני מטר קדימה
בגלל הערפל שהציף את הלילה החשוך גם ככה.

ענת נפלה וקיבלה מכה בראש בזמן ששני הועפה באוויר כמה מטרים
אחרי שהתנגש בה אחד מהארבעה בגב. שני החלה לקום כשאחד אחר עם
מעט פחות הבנה שעד כה ההתנגשות הייתה בטעות ובהתלהבות הוסיף
עוד קצת דלק למדורה החל בועט בשני ומקלל אותה.
השלישי שהגיע למקום תפס בזריזות את הבועט והפסיק את מעשיו
כשהוא מסמן לראשון לעזור לו לסחוב את ענת ושני כששתיהן מחוסרות
הכרה לסמטה אפלה שהתחברה לרחוב.

שני חזרה להכרתה כשהיא צופה בגבם של ארבע דמויות במקום שלא
זיהתה, אחת הדמויות נראתה מאוד פעילה ולאחר מספר שניות של
התעשתות הבינה שהיא פעילה מינית ועסוקה בלאנוס את חברתה ענת
שנראתה מעולפת שכן לא ניסתה אפילו להתנגד. שני ניסתה לקום
לרגליה אך הרגישה את ידיהם של שתיים מהדמויות אוחזות בכתפייה
ודוחפות אותה להישאר למטה. "היא התעוררה" אמר אחד מהחבורה
הנפשעת. שני הרגישה את מבטה של הדמות הרביעית שעמדה מולה, היא
ראתה יד נעה ושולפת משהו חד מהכיס שלה, "כמה חבל, עכשיו נאלץ
להרוג אותה" אמרה הדמות והתקרבה במהירות לשני. בקצה הסמטה
כשמעט ערפל לרגע התפוגג הצליחה שני לזהות שלוש דמויות אפלות
נוספות, לא בדיוק שלוש דמויות אדם אלא יותר שתי דמויות אדם
ואחת דמות של יצור נוסף. "הצילו!!" זעקה במהרה "אונס, יש לו
סכין. הצילו!!!" אבל הדמויות כמו נטעו באדמה ולא זזו. כאב חד
פילח את ביטנה של שני כשהסכין חדרה במהירות, כאב שני כשהסכין
יצאה באותה המהירות. אחרי זה כל הדקירות הבאות היו עמומות וכבר
לא הכאיבו יותר, אור לבן הציף את עיניה של שני.

שלוש דמויות אפלות עמדו בקצה הסמטא ובהו ברצח, הם באו באונס,
אחד אחרי השני כולם עברו על ענת, וכשהאחרון סיים הם חזרו שוב
פעם כל אחד לפי הסדר.
"זה מאוד מאכזב שהוא בחר לא להגיע למועדון היום" אמרה אחת
הדמויות.
"כן, אני די מרחם על שני, היא הייתה בחורה מאוד נחמדה." אמר
השני.
"אני חושב שדבר כזה יכול ליצור לה ולנו כמה בעיות חדשות."
"והכי נורא זה התינוק שיצא מזה."
"לפי דעתי היינו צריכים להתערב, רק הפעם."
"אתה יודע, שאסור לנו להתערב באופן גלוי כל-כך. אחר כך יהיו
שאלות, איך במקרה היינו כאן? למה לא תפסנו את האנסים? מי
אנחנו?"
"כן, אני יודע, אבל זה עדיין לא בסדר."
"לפחות היא מעולפת כשהם אונסים אותה, זה היה יכול להיות יותר
גרוע נדמה לי."
"אני חושב שראיתי מספיק, אפשר ללכת בבקשה?" השאלה נשלחה לעבר
הדמות השלישית שעד כה לא דיברה, לפי המראה שלה היא גם לא יכלה
לדבר, זה לא היה אדם, זה היה... צל של אדם, התמצית של האדם ללא
הגוף.
כשזה דיבר המילים התהוו בתוך המו בלי שנעו באוויר לפני כן.
'לא, אנחנו צריכים לחכות.'

לאט לאט קולות של גניחות החלו לעלות מפיה של ענת, סימני
התאוששות הראו שהיא חוזרת להכרה, ולא הכרה נעימה. "קדימה, היא
מתעוררת, בוא נעוף מפה." אמר אחד מהחבורה. "רגע, אני כבר...
כבר... כבר גומר... אוי כן, כן, כככככןןןןן... " הגבר שתורו
היה לבקר בתוך ענת יצא מתוכה עם חיוך על פניו "זה היה טוב,
אולי נחזור לבקר בתוכה מתישהו, אנחנו יודעים איפה היא גרה, יש
לנו את הארנק שלה..." "תירגע, עדיף שלא נראה אותה יותר לעולם,
עכשיו תרים את המכנסיים שלה ותלביש אותה מהר ובוא נעוף מפה."
הם הלבישו בזריזות ולא ביעילות את ענת וברחו מהר מאוד כשענת
פקחה את עניה, הסתובבה הצידה והקיאה. הבטן כאבה לה, הכוס והתחת
שלה כאבו כמו שלעולם לא ידעה שאפשר, היא הרגישה מחוללת וידעה
בליבה מה קרה, "שני?" פלטה חלושות, "שני זאת את?" שאלה שוב
כששמעה קולות צעדים מתקרבים. דמות שאינה אדם עמדה מולה.
"אני... מתה?" שאלה בבהלה משולבת בהקלה, מתים ככלות הכל לא
צריכים להרגיש יותר את הכאב שהרגישה. 'לא' הגיעה התשובה למוחה
בלי להתפקד באוזניה לפני כן. 'התינוק שלך חיוני, את לא תפילי
אותו, עתיד העולם בכלל ועתידך בפרט תלויים בזה' "אבל אין לי
תינוק" אמרה שנת בקושי רב הבנה נחתה עליה והדמעות פשוט הציפו
את עיניה וחנקו את גרונה. 'עכשיו יש לך' אמר הקול ללא קול. היה
זה קול שאי אפשר לסרב לו, ענת ידעה שהיא עתידה להוליד ילד ללא
אבא, ילד שהוא פרי של אונס והיא ידעה שהיא לא הולכת לעבור
הפלה, הקול אמר לה את זה היא לא יכלה להצביע על מה שזה אבל זה
נתן לה נחמה קלה ממצבה. היא שכבה בוכייה על הרצפה, גופתה של
שני רק במרחק שתי מטר ממנה אך מוסתרת מעיניה ע"י ערפל סמיך.
ענת איבדה את הכרתה שוב.

מעל ענת עמדו שלוש דמויות אפלות. 'אתם משוחררים' נחרט במוחם של
שתיים מהדמויות כאשר הדמות השלישית כמו נהפכה לחלק מהערפל
ונמוגה. "טוב, אני לא יוכל להירדם בלילות הקרובים" הודיעה דמות
אחת.
"כן, זה לא היה נעים, אבל הגורל שלנו תלוי בזה".
"אם הוא רק היה מגיע היינו יכולים למנוע את כל זה ולחסוך לנו
הרבה עבודה לעתיד".
"כן, אבל זאת הייתה הבחירה שלו, הוא לא ידע מה יקרה אם לא
יגיע, או למען הדיון גם אם כן יגיע".
"כן, זה מעצבן שככה אנחנו חיים בלי לדעת את גורלנו".
"כן... מעצבן".
"ניפגש שוב עוד יומיים?"
"עוד שלושה, אני צריך לגייס עוד מישהי לצוות שלנו, ארבעה לא
מספיקים בשביל המשימה הבאה".
"שלושה ימים עם כן, נתראה שם".
"נתראה". שתי הדמויות פנו לכיוונים שונים והתרחקו מהאזור
בהליכה איטית כמטיילים לאור ירח.