יש לי בעיה עם רגשות. עד לפני שנתיים לא היו לי שום רגשות.
ובעוד חלק מהמומחים יגידו שכבר אז היתה לי בעיה או שזאת שורש
הבעייה, אני הייתי הרבה יותר פשוט ושאפתן בימים ההם. שום דבר
מלבד לשנות את העולם לא היה גורם לי לחיוך של סיפוק, או כך
לפחות קיוויתי...
חשבתי שאני לא מסוגל להרגיש, שאני מת מבפנים ויש לזה מטרה.
אולם אז... פגשתי את החברה הראשונה שאהבתי. הרגשתי וידעתי שאני
מרגיש, רגשות עצומים שנקטעו מהר מאוד כשננטשתי. סבל היה הרגש
הבא איתו התמודדתי. סבל של עיזבון, של אכזבה. של כישלון. שנה
תרתי בעולם עם הסבל מנסה להוציא מתוכי את אותם רגשות שהזדחלו
פנימה בלי כל רשות. שנה של אדישות, של עיבוי העור, של לא
אכפתיות. עד ששוב לא היו רגשות בתוכי. הייתי כשהתחלתי מת. אבל
הפעם ידעתי, ידעתי שאני מסוגל להרגיש, ידעתי שזה מסוכן ויכול
לפגוע בי. ידעתי שהדרך היחידה לגדולה היא לא דרך הרגשות.
התנתקתי מעולם הרגש מרצון ומבלי להביט אחורה.
חזרתי לארץ, מצאתי עבודה, נרשמתי ללימודים ו... מצאתי את עצמי
מחייך בגלל שיחה עם חיילת. אני, מחייך ולא כי היה משהו מצחיק
בשיחה, פשוט מאושר בלתי מוסבר. עכשיו אני מכיר אותה כבר שנה
ויותר, כבר דיברנו בעבר, ותוך שאני מפליג אחורה בזיכרונות העבר
על שיחות של פעם. חיוכי אושר רבים עולים וצפים. הגעתי ליחידה
שלי, מילואים לא משהו אחר, חייבים אז עושים. דיברתי איתה, הפעם
החיוך היה שם כבר מלפני, קיללתי את עצמי, אי אפשר, היא לא
תרצה, אני מכיר אותה יותר מדי זמן, היא חברה של האקס שלי.
ובכלל אני לא רוצה להרגיש. טוב לי בלי רגשות... אך בכל זאת
החיוך הקטן של האושר. פשוט טמון בתוך ליבי ולא מפסיק לחייך
אלי.
חזרתי הביתה, ניסיתי לנתח את הדברים בצורה הגיונית, החיוך פתח
את החלון לסבל שוב, מה יהיה עם? למה לעשות לעצמי את זה, ובכלל
היא גרה בחיפה ואני במרכז. קשרים ממרחק אף פעם לא עובדים לא?
ויש לי עבודה ולימודים עוד מעט... מתי יהיה לי זמן? אבל בעזרת
החיוך משום מה לכל שאלה היתה תשובה שעם חיוך נשמעה טובה. החיוך
ניצח. מה אכפת לי לחייך? אולי זה יעשה לי טוב? כל עוד נקפיד
שרק החיוך יכנס. אבל... אולי... הדחקתי את החיוך והלכתי
לישון.
חודש עבר ושוב קוראים למילואים.
הפעם החיוך חזר עם כוחות מחודשים, לא היה לי סיכוי נגדו ההחלטה
התקבלה מעל לראשי ברמת הלב.
לא הצלחתי למצוא את הזמן המתאים אבל לקחתי את הטלפון. ויומיים
אח"כ התקשרתי. היא לא ציפתה לזה (למרות שחשבתי שהיא רוצה בזה
כמוני) בסוף נפגשנו והחיוך גדל... שמחתי, הייתי מאושר.
אני מרגיש ואני גאה בזה. הזמן עבר מהר. אהבה התפתחה והתבשלה
מהר מאוד, אולי בגלל הלחץ בו הייתה סגורה במשך שנתיים בלי
אוויר. הרגשתי כמו על סמים (לא שאני יודע איך זה). אבל יחד עם
האהבה והאושר לאט לאט חדרו לתוכי רגשות נוספים, רגשות שאני לא
יכול להסביר, רגשות שהשתלטו עלי ועל מעשיי. פחד הגיע ראשון,
הפחד לאבד אותה, אח"כ כאב, הזדהות עם הסבל שלה מסיבות שונות
ומגוונות. הגיעו גם צער, עצב, סיפוק, דאגה, לחץ. פתאום כל דבר
שאני עושה מקבל משמעות אחרת, סרטים יותר מצחיקים ויותר מרגשים,
דיכאון יכול להגיע גם אם הכל מצויין ורק היא עצובה. אני מרגיש
כמו אדם בן שמונים שליבו החל להרגיש רק עכשיו, החלטות
אינסטינקטיביות יותר ומותנות ברגשות, סבל עכב יסורי מצפון
חזקים יותר ומעל לכל הכי בולט - אהבה. אני עדיין אוהב אותה,
אני מסוגל לאהוב יותר את האנשים והדברים החשובים לי. ובשום
אופן אני לא אוותר על האהבה הזאת. היא שלי ואני טבעתי בתוכה
ולא ארצה לצאת ממנה, עטוף בה וספוג בה, זו הדרך היחידה בה אני
יכול לדמיין את עצמי עכשיו.
וזו הבעייה, איך נפתרים משאר רגשות מבלי לפגוע באהבה? איך
חושבים ביעילות, שאפתנות והצורך לשפר כשעדיין מרגישים את כל
אותם רגשות, איך נותנים סדר עדיפויות ללב? הגיון אין שם וזאת
אחת התכונות שעושות אותנו, בני האדם, יצורים כל-כך מדהימים.
אבל רק חשבתי שאולי מכיוון שאני כה צעיר בעניין הרגשות, אולי
רק אולי אתם שכבר התנסיתם בהם זמן רב יותר תוכלו לתת לי את
הפיתרון.
איך אפשר להרגיש ועדיין לעבוד, ללמוד ולשנות. או בקיצור מישהו
יכול להגיד לי איך לחיות?

למרות ש... אולי... בעצם... תשכחו מזה, אני אהנה יותר לגלות
לבד.