חושך.
איך אני אוהב את הקירבה, השיניים הננעצות בכתף וביד. נשיפות
אוויר שיש בהן כל כך הרבה מילים, מסרים, רגשות והבולטת שבהן
היא אותה מחווה שמרנית קלאסית של התרסה. חיים בתוך הנשיפות,
משמע סיפור עם התחלה וסוף. מעניין אם את יודעת. אני חושב על זה
לפעמים ואף פעם לא מצליח למצוא תשובה שמניחה את דעתי. ההנחה
הטבעית היא שאינך יודעת. הלוא שמחת החיים שלך, עוצמת הרגש
וההתנהגות הקפריזית והלא מתוכננת שלך, כיצד את יכולה להנות כל
כך ולדעת באותו הזמן? אך כשאני מביט עמוק בעינייך, קורא את
השדרים שלך, אני מרגיש ליבה עצובה של הבנה. לא תמיד אני מצליח
לראות את הליבה, פעמים רבות את מסתירה אותה, אך לפעמים,
כשאנחנו שוכבים על המיטה או כשאני עוזב אותך, אני רואה אותה
במלוא עוצמתה. עוצמה של ידיעה. אין עוצמה ללא ידיעה. אנחנו
מתבגרים כל כך מהר את ואני, בייחוד את, ולפעמים אני חושב שאולי
את יודעת יותר ממני. מדוע שאדע ואת לא? מדוע זה נראה לי כה
מובן מאליו כשלמעשה הפרשנות היא אינסופית? אני מדמיין אותך
זקנה ומלאה, נשכבת באלגנטיות ואני מביט בעינייך, היכן הליבה?
בכל מקום. אי אפשר להתעלם ממנה. גם עם הגב אליך אני מרגיש את
עוצמתה הנוגה. כמה עצב היא משדרת, כמה חוסר תקווה וארעיות.

כשמצאתי אותך שם, ינוקא וטהורה ממחשבות, לא נמצא כל זכר לעצב
שבליבה. מעניין אותי אם היא נמצאת שם משחר הימים, אצל כולנו,
או שמא היא מתפתחת עם התבונה והכרוניקה. מעניין אם אני ואת כה
שונים. אדם וכלבה שמצפים לכיליון הקרב.