מיליוני מכורים צבאו על רחובות העיר. סממני הגמילה הופיעו על
פניהם וגופותיהם המתעוותים. הם רדו בכל שדרה וסמטה, עד ששומרי
הסדר בעיר נאלצו להקיף אותה וליצור מגן אנושי חי ורוטט, שניסה
נואשות למנוע את כניסת ההמונים.

חולשתם הרבה לחומר הומרה לנחישות ולעוצמה דטרמיניסטית, שאף אדם
או אל לא יוכלו לעצור. לבסוף, לאחר שעטו לעבר הכיכר המרכזית,
רומסים בדרכם את המגן האנושי- שכבר איבד את צלמו בעודו נרמס
ומתרפס מתחת לרגלי ההמון המסתער, הגיעו לספק הראשי. ככל
שהתקרבו כך התאווה והצורך דחקו בהם, עד שהיוו את המניע היחיד
לקיומם. כך בוטלו התודעה והחשיבה החופשית.

ההמונים היו משועבדים לחומר, היללו אותו וסגדו לו. עמדו בתורים
של יממות ארוכות רק כדי לשאוף מעט מהסם הקדוש. לאחר ימים
ספורים, כשהצחנה והייאוש אפפו את העיר כולה, לא נמצאה פינת
רחוב או סמטה שלא אכלסה את המכורים, שאט אט החלו לאבד דמות
אנוש. עיניהם הצטמקו בציפייה, פיהם הרופס נפתח לרווחה, שיניים
כהות בצבצו, תלויות בצורה רופפת על חניכיים מוגלתיות. ביום
השביעי הם שוב התרכזו בכיכר המרכזית, היללו את החומר בפעם
האחרונה, בכו ושרו. כבר באותו היום הם חגגו את סיפוקם, ועזבו
את העיר בחיפוש אחרי הסיפוק הבא.


רשמים אישיים מהלווית האפיפיור