בניגוד לסטריאוטיפים שנהגו להלביש לבנות גילה, היא, היא לא
הייתה כזו. היא לא הייתה מתעוררת בשעות הבוקר המוקדמות, לא
הייתה מאכילה עשרות חתולים בשמנת שקנתה במיוחד עבורם, לא הייתה
מסתובבת עם מקל הליכה ומרביצה לכל הבנים החצופים שהיו משליכים
הערות לעברה, היא לא הייתה כזו כלל. במראה החיצוני, היא נראתה
כמו כל חברותיה בנות ה-62, ואף יותר זקנה, פניה המקומטות
לפעמים הצטיירו לסובבים אותה כצימוק, שהולך וקטן, עד כדי כך
שחששו לפעמים פן ייעלם. לא כל כך הפריעה לה העובדה ששערה
הדליל, הלבן והארוך לא מפסיק לנשור מדי יום. והיא גם לא שמה לב
שגופה הלך וקטן, עורה הלבין ושפתיה הכחילו. נראה היה לקרוביה,
שהנשמה שלה היא זו שמונעת מגופה לקרוס, הנשמה מחזיקה את הגוף.
ביום גשום במיוחד, יצאה היא עם המטרייה העצומה ששמרה עוד מימי
חיי בעלה. כמו מדי ערב שיצאה לטייל, גם בערב הזה התבוננה
בעוברים ובשבים, במכוניות, בכלבים, בחתולים, גם בנמלים הקטנות
שנראו לכולם חסרות משמעות. הרהרה, חשבה, התלבטה, סערה, כעסה,
אהבה, שנאה... והכל בתוך עצמה. כמה משמעות הייתה לגשם עבורה,
הוא זה שגרם לה לחשוב כל כך הרבה. בדרכה הייתה פוגשת אנשים
שהכירה, אנשים שאמרה להם שלום מדי יום ביומו, באותה שעה, באותו
מקום, אנשים שהיו מקבלים את פניה בחיוך זעיר ומנומס ומיד אחר
כך היו מדברים עם כל יקיריהם. "האישה הזו נראית לי חולה, אין
לה נכדים? היא לא יכולה לטפל בעצמה, היא חשבה על בית אבות...?"
לא כל כך הפריע לה, אפילו שעשעה אותה העובדה שאנשים מקדישים
זמן לדבר עליה. הייתה חוזרת בצעדים איטיים, רטובה לחלוטין -
מפני שהמטרייה לא עזרה - לדירה הקטנה והמפוארת שלה.
בדרך כלל בשעה הזו של הערב הייתה מתקשרת לחברתה הטובה, מספרת
לה על הגיגיה, וחברתה משיבה לה באותו עניין. כך הייתה נמשכת
השיחה רבע שעה לכל היותר. היא הייתה בוהה בטלוויזיה, מבלי
לנסות להבין הרבה. כמו בכל ערב, הייתה נרדמת מול הטלוויזיה,
מתעוררת ב-12 בלילה, מכבה את הטלוויזיה והולכת לחדרה הוורדרד
לישון. כל יום אצלה היה חוזר על עצמו, ובכל זאת, בכל יום למדה
משהו חדש וגילתה דברים אחרים. בוקר אפור למדי של תחילת חודש
מרץ, דפיקה הולמת בדלת. היא פותחת את הדלת ומולה ניצבות לא
אחרות מאשר שתי חברותיה עוד מהתקופה שבה הייתה עובדת כאחות
בבית החולים. שלוש הגבירות יושבות מסביב לשולחן כאשר מול כל
אחת מונח ספל תה מהודר. שיחות פוליטיקה, מין ואקלים מתנהלות
כשעתיים וחצי. חברותיה הולכות והיא מושכת את היום כאילו בחוסר
רצון לחזור על אותו הדבר. ממלאת תשבצים, מקשיבה לרדיו ולקראת
שעות בין הערביים הולכת לבקר בבית הקברות שנמצא בצפון העיר.
היא מזמינה מונית כמו בכל יום, משלמת מחיר הגון ולא שוכחת
להגיד בצאתה מהרכב הלבן: "תשמור את העודף".
מגיעה לבית הקברות, בצעדים כבדים ואיטיים מגיעה לקברו של
בעלה.
מניחה ורד שקנתה ביום הקודם ומספרת לבעלה על כל הגיגיה, ממש
כמו עם חברותיה הטובות. מאמינה שבעלה הקשיב לה בתשומת לב.
נשמעות כמה דקות שתיקה - גם היא מקשיבה לדברי בעלה. לקראת הערב
היא חוזרת לדירתה הקטנה שבעלה הוריש לה. היא אף פעם לא רצתה
לרשת את כסף בעלה, את הדירה הארורה הזו, את תכשיטיה ואת רכושה,
היא הייתה מסתפקת בשלה. שכניה דיברו רעות עליה, אמרו שהיא
רודפת בצע, התחתנה איתו רק בשביל הכסף. היא ידעה על כל הדברים
שנאמרים עליה, אבל היא ידעה היטב שלא היה אף אחד שאהב את בעלה
יותר ממנה.
כמו בכל ערב, עמדה לשכב לישון, כשנדודי שינה פקדו אותה. השעה
הייתה כבר מאוחרת מהרגיל והיא לא מצליחה לעצום עין. נשמע רעש
קטן מסלון דירתה, היא יצאה והביטה מסביבה. דממה. חזרה לחדרה
וחשבה שזהו שוב דמיונה שמתעתע בה. בדקה שסגרה את דלת חדרה
נשמעה זכוכית מתנפצת, שוב, מכיוון הסלון. היא יצאה ובדקה מה
הגורם לכל המהומה וראתה את תמונת בעלה שהייתה תלויה על הקיר
שרועה על הרצפה, זכוכיות מסגרתה מפוזרות לכל עבר ומסגרת העץ
המלא שהקיפה את התמונה התרסקה. החלונות היו סגורים, היא לא
מצאה אף סיבה שתגרום למעשה. לא חשבה יותר מדי, לבשה את מעילה
האפור, חטפה את המטרייה ויצאה החוצה. בעודה מתהלכת סחור סחור,
מימין לשמאל, משמאל לימין ברחוב הראשי של שכונתה, מהרהרת היא
במקרה. עולה לדירתה, מדליקה נר ומטהרת בעזרתו את כל פינות הבית
להוצאת אנרגייה שלילית, כפי שהייתה עושה בצעירותה. הפעם הנר
הוציא עשן שחור מהרגיל - סימן לטיהור מוחלט של אנרגיות
שליליות. שבה ללבוש את מעילה, אחזה שוב את מטרייתה ושוב פרצה
לרחוב, כלא הייתה.
הפעם, היא התחילה ללכת במתינות, נרגעה מעט. אחרי קילומטר של
הליכה מרגישה בגשם היורה עליה מכל צדדיה, היא מרימה את ראשה
שלאורך כל אותו הקילומטר היה מורד לאדמה. מביטה מולה, ולפתע
מולה מופיעה דמות בעלה, אהובה, יקירה. חשיבתה הלוגית השתלטה על
העניין והיא פתחה לפתע "אני השתגעתי? זה הרי לא הגיוני, הוא
מת!" מיד הדמות נעלמה. כאשר מחשבות לבה סחפו אותה ולחשו לה
'אולי הוא באמת פה איתך... לא השתגעת', פתאום הדמות חזרה
להופיע. וכך שוב שוב. דמותו של בעלה לא חיכתה יותר מדי: "אני
איתך, זה אני, אני איתך". ידו רעדה מעט, הוא הושיט את ידו
אליה, והיא, בוויכוח עצמי עצום עם עצמה אם לתת יד לשיגעון הדעת
הזה, או שמא להפנות גב ולהבין שהיא איבדה את שפיותה לחלוטין,
אם היו לה ספקות, עכשיו היא יודעת. ובכן, מפני שהצד ההומני שלה
היה תמיד חזק יותר מהלוגי, הושיטה ידה, וזה לא היה חלום, היא
הצליחה לגעת בידו הקשיחה והיבשה. לפתע, רק ממגע ידו, היא נזכרה
בתקופת נישואיהם וכמה שהוא חסר לה. "זה באמת אתה?" היא שאלה
כלא מאמינה. "זה באמת אני", הוא ענה וחייך את החיוך שהיא כל כך
ציפתה לו.
"תצטרפי אליי?" הוא חייך.
היא שלחה צחקוק נעורים שצלצל כמו צחוקה הישן.
הוא משך אותה קלות בידו והם רצו. הם רצו כל כך מהר שהם חלפו
ליד ארצות, עולמות, פלנטות שונות. הם עלו על הרים, הלכו על
מים, טיפסו על גגות. היה גג אחד מיוחד שעליו הם עמדו כשהוא שאל
אותה "תצטרפי אליי?"
"להצטרף למה?"
"אליי, לעולם שלי."
"מה זאת אומרת?"
"תצטרפי אליי."
"אתה מתכוון...?"
לפני שהיא הספיקה להשלים את המשפט, מבטו כבר ענה לה - כן.
"תצטרפי אליי!" הוא הגביה את קולו, כמעט צעק.
לפני שהיא הספיקה להשיב היא חשה לפתע חוסר שיווי משקל, גופה
נהפך קליל וחלש יותר, הרוח התחזקה והיא מעדה אחורה.
"תיזהרי", הייתה המילה האחרונה מבעלה שהיא שמעה לפני נפילתה.
היא מצאה את עצמה נופלת לתוך תהום, בדרכה כל שערה נושר
ותכשיטיה מחלידים. הנפילה לא נגמרת, התהום עמוקה.

היא לא התעוררה ביום שלמחרת.
הרופאים קבעו את סיבת מותה - התאבדות.
וכך זה נשאר, אף אחד לא התעניין, אף אחד לא חקר.
האישה הזקנה שגרה בדירה הקטנה והיקרה בלב העיר - התאבדה.
הרי מה לנפש ולהתאבדות?

אולי עכשיו היא איתו, הנפש המיתה את עצמה בשביל לעבור לעולם
שלו. אולי...