באמת שלא חשבתי שזה יקרה.
זה לא בדיוק נכון, חשבתי שזה יקרה, אבל לא האמנתי בזה כל כך.
לא האמנתי שאצליח להתגבר עליך.
שהמחשבה עליך לא תעלה דמעות בעיניי. שאוכל להגיד בסוף כל יום
שהיה יום מוצלח, למרות שלא היה לך חלק בו. שאוכל לדבר עם חברים
שלי, ולא לעטות מסכה של שמחה כשבעצם אני עצובה כל הזמן בגללך.
שאאמין בתום לב שלכל אדם יש תחליף, וזה כולל אותך. שאוכל ללמוד
להיות מרוצה מחיי עד שיגיע אדם חדש.
לא האמנתי שאוכל לקבל את עצמי בחזרה, אחרי שאבדתי את שביב
השמחה שבי כשאבדתי אותך.
לא ראיתי איך הפצע ממך יכול להגליד.

אבל הוא הגליד. ונהפך לצלקת, שנמצאת רק כדי להזכיר את העבר.
להזכיר את הדברים הקטנים שאהבתי: את איך שהזזת את הראש ששרת
שלמה ארצי, ואיך שנהגת לנשוך את השפה התחתונה שלך כשקרבת אותי
אליך. את החיוך שלך, שרווי בטוב הלב שלך והמבט שלך. את המגע
שלך, ואת תחושת השייכות והביטחון שהחיבוק שלך העניק לי.
את התמימות הנאיבית שלי כשחשבתי שנהייה ביחד לנצח.    
את האהבה שלי אליך.

אני מתגעגעת, אבל עדיין מצליחה למצוא שלווה בחיים שלי.
ומצאתי את שביב השמחה שלי. הוא מופעל הרבה. לא כמו פעם, אבל
הרבה.

זה מוזר להתגבר עלייך, אבל הנה, זה קורה.
מוזר שהצלקת ממך מיטשטשת. שאני מתחזקת. שאני מפתחת חיים חדשים.
בלעדיך.
חיים שאין לך חלק בהם.

אבל על הצלקת ממך, אני שומרת.