אתה בכל מילה, בכל נשימה, בכל שתיקה שלי אתה נמצא.
אתה בכל צעד שאני צועדת, בכל שלב שאני עוברת, אתה פשוט שם.
אתה בכל חלום ובכל סיוט.

הזמן הוא דבר אכזרי
הוא רק מדגיש לי את זה שאתה לא כאן
כל דבר שאני עוברת בלעדיך
מרחיק אותי ממך כל יום, כל שנה.
הנה עברה עוד שנה, שוב סתיו,
הזמן לא מקל על הכאב
אני עדיין נחנקת מחדש כמעט כל פעם שאני כותבת לך,
לזמן אין פה משמעות הגעגוע נשאר.

לפני כמה ימים ישבתי בבית והטלפון צלצל, זאת הייתה אמא שלך
שהודיעה לי שביום חמישי יש אזכרה. חשבתי על התאריך שיבוא בעוד
כמה ימים ולי כבר קשה היה לנשום, רק המחשבה על עוד יום כזה,
מהימים האלה שאני לא יכולה להוציא אותך מהראש ומהימים האלה
שאחרי שכבר נכנסתי לשגרה מסויימת של חיים בלעדייך זה שוב
מתפוצץ לי בפנים, שאין דבר כזה שגרה נורמלית בלעדיך וכל פעם זה
כואב קצת יותר והלב שלי צורח ואף אחד לא שומע כי לאף אחד אני
לא מראה את הדמעות שבפנים ואף אחד לא רואה אותי נשברת מול הקבר
שלך ואף אחד לא רואה את הלב שלי נקרע מחדש.

מה היית אומר אם היית יודע שאני באה כ"כ הרבה לבקר אותך? עכשיו
אני יודעת את הדרך אליך בעיניים עצומות, מאיזה שער להיכנס
לאיזה חלקה ללכת, באיזה שורה הקבר שלך, מי השכנים שלך ואת
השמות שלהם. ויש את הקבר שלך, הוא דומה לכל האחרים אבל הוא
מיוחד בשבילי כי זה אתה שם אבל אני לא הולכת לשם בגללך אלא
בגללי כי לך זה לא משנה אם אני באה או לא, אם אני עומדת שם
וקוראת שוב ושוב את השם שלך בלב ושרה לך שירים עצובים ואתה לא
שומע.
כשאני צריכה שקט אני באה לשם, למקום הכי שקט.
מתים לא עונים לך, האבנים רק שותקות בחזרה.
כשעצוב לי אני באה לשם, למקום הכי עצוב, כשאני רוצה למות איתך
אני באה לשם, שם כולם מתים והאבנים לא מנחמות, הן נשארות
קרות.
פחות אנשים באים לאזכרה שלך ככל שהזמן עובר, במהלך השנתיים
האלו התרגלו שאתה לא כאן והתרגלו שאתה שם בלעדינו.
אני לא רוצה לכתוב לך בכלל, אני לא רוצה שיהיה לך קבר בחלקה
הצבאית ושנשים עליו פרחים כמה פעמים בשנה. אני לא רוצה חיוכים
בתמונות שמזכירות לי שפעם היה טוב יותר, אני לא רוצה להיפרד כל
פעם מאבן שלא תענה לי בחזרה, אני לא רוצה להיפרד ממך ולהשאיר
אותך מאחור ולהמשיך בחיים כרגיל. אני רוצה לכתוב לך על אושר,
על זריחות ושקיעות רומנטיות, על אהבה. רוצה כ"כ לכתוב לך בחיוך
ולספר לך על מה שאתה מפסיד בלי להרגיש שגם אני מפסידה משהו.
רוצה לשמוע שירים עצובים ולהרגיש שהם לא קשורים אליי, רוצה
להקשיב להם ולחשוב שהם יפים אבל לא להתחבר אליהם. רוצה להיזכר
בעבר בלי להרגיש צביטה של געגוע וכאב.

אני עומדת באזכרה ומסתכלת איך כולם נשברים על הקבר ונשענים אחד
על השני, עומדת שם ושומעת את הקדיש שאבא שלך קורא לך בגרון
חנוק וכשמסיים להגיד את הקדיש אומר "אף אבא לא צריך להגיד קדיש
על הבן שלו" ונעלם מהר מהשטח ובוכה בצד ומחזיק את היד של אחיך
איל, אוף זה פשוט לא צריך להיות ככה.
עומדת שם ומסביב קברים קרים וקבר אחד מלוח מדמעות באמצע כל
האנשים. המולה דוממת וקבר שקט שמתמלא פרחים ואבנים.
כשהחזן התחיל לשיר את "אל מלא רחמים" התפרקתי, נשברתי. אתה
תישאר שם לנצח מתחת לאבן בחלקה הצבאית, שם בין אלפי אבנים
אחרות תישאר גם אחרי שאנחנו כבר לא נהיה, גם שלא נבוא כל שנה,
האבן שלך עדיין תהיה שם.
דרך הדמעות שאני מנסה לעצור אני מביטה על אבן השיש שלך ועל
החלקה שלך, פעם אמרתי לך את המשפט "יחד עד שהמוות יפריד
בינינו" ועכשיו אני מחכה שהמוות יפגיש בינינו...