היום בבוקר כשהתעוררתי לא הייתי שם. כלומר, נעלמתי. יעל
התעוררה שתי דקות אחרי בערך, כנראה שמה לב שאני לא שם. "גלעד!
אתה בשירותים?" היא שאלה, עדיין בעיניים עצומות. "את עדיין
שיכורה מאתמול?" שאלתי אבל הקול לא יצא. עדיין לא ידעתי שאני
לא שם, כמובן. "גלעד?", ניג'סה. "אני פה!" ניסיתי להגיד אבל
שום דבר לא יצא. בשלב הזה התחלתי לחשוד. יעל התחילה להזיז את
היד לכיווני, למשש, עדיין ישנונית מידי כדי לפקוח עיניים. ואז
זה קרה, היד שלה עברה דרכי. כלומר היד שלה זזה למקום שבו אני
אמור להיות, אבל לא הייתי שם. קפצתי מהמקום באימה מוחלטת.
באותו זמן עוד לא הייתי רגיל לזה שאנשים פשוט עוברים דרכי.
אצתי למראה ומשם הכל היסטוריה. מהר מאוד הבנתי שאני לא.

יום לפני שזה קרה לקחתי את יעל לתצפית שלי בגבעתיים. מקום
רומנטי מאוד שלקחתי אותה אליו בפגישה הראשונה שלנו. מקום כזה
של מזמוזים. מאז לא הפסקנו לבוא לשם כל הזמן. זה הפך למקום
שלנו. האמת היא שזה לא מקום כל כך ברמה. מלא ערסים תמיד היו
עושים מסביבנו המון רעש, במיוחד אם הם ראו אותנו מתמזמזים. אבל
איכשהו תמיד כשהיינו שם הרגשנו במין בועה קטנה משלנו. רק אני
יעל והנוף המדהים. חוץ מבאותו יום. באותו יום, כאילו מישהו חדר
לבועה שלנו. הוא ישב בצד בגינה ליד, ויכלתי להרגיש איך הוא כל
הזמן מביט בי. מבט חודר שכזה. יעל לא שמה לב אליו בכלל. בלילה
הצעתי לה להתחתן איתי והיא הסכימה. אי אפשר לתאר איך הרגשתי.
אני לא אנסה. הוצאתי בקובוק יין אדום והשתכרנו לגמרי. אחרי זה
שכבנו, הסקס הכי טוב שהיה לי בחיים. ואז בבוקר נעלמתי. תמיד יש
לדברים האלה את התזמון הכי גרוע.

יעל חשבה בהתחלה שנבהלתי, ובגלל זה ברחתי. זה עבר לה אחרי שבוע
שלא דיברתי עם אף אחד שאנחנו מכירים. באיזשהו שלב חשבו שזאת
חטיפה, רצח, שאני בחו"ל... כל ההשערות האלה מהר מאוד הופרכו.

עקבתי אחרי יעל והשאר כמה חודשים. רואה איך אני נשכח לאט לאט.
בשבועות הראשונים עוד היה ממש מעניין, יעל בכתה המון, החברים
כל יום נפגשו ודיברו עליי, וההורים שלי היו במצב נוראי. הם
הגישו טופס 'נעדר' במשטרה והכל. אירוני, לא הייתי שם, ממש
לידם.

אמא שלי השתנתה, נהיה לה מין עצוב כזה בעיניים. רק היא ואבא
המשיכו לחשוב על זה. ככה זה נראה מהצד לפחות. יעל ושאר החברים
המשיכו הלאה.אחרי חצי שנה, החבר הכי טוב שלי לקח את יעל
למסעדה. אחרי זה הם התחילו לצאת. כשהם שכבו ניסיתי להקיא. זה
לא בדיוק הצליח. באותו רגע החלטתי להפסיק לעקוב אחריה.

טסתי למזרח. סבלתי נורא מהבדידות, התאבדות לא הייתה אופציה כי
לא בדיוק הייתי חי, וחשבתי לפחות אני אראה נופים יפים עד
שהתודעה שלי תחליט, בתקווה, גם להיעלם. עליתי על מטוס
והתיישבתי בתוך איזה בחור חמים ושמן. מחלקה ראשונה, כל הדרך
מתגעגע לטעם של הבוטנים האלה שמחלקים בטיסות.

אני מטייל במזרח כבר שלוש שנים והיום זה קרה.
אתם מכירים את המבט הזה שיש למישהו מוכר כשהוא רואה אותך.
כשאתה יודע שהוא הולך להגיד לך משהו. אני כבר הספקתי לשכוח את
המבט הזה. עד היום.
הלכתי ברחוב, ומעברו השני של הכביש עמדה ילדה וייטנמית שתפסה
את המבט שלי. היא הייתה טהורה כזאת. הרגיש כאילו הייתה מסביבה
הילה. היא הייתה בערך מטר ארבעים, לבנה עם שיער שחור שאסוף
בשתי קוקיות בשני צידי הראש, אף קטן ועיניים מלוכסנות. אבל היה
לה משהו בעיניים, הן היו כל כך בוהקות שממש יכולתי להסתנוור
מהן. ואז היא הסתכלה אליי חזרה. העיניים שלה נצצו, הבנתי שהיא
רואה אותי. נופפתי לה והיא נופפה חזרה. נראה היה שהיא נרגשת
כמוני, אבל בצורה שונה. בזמן שאני הייתי מופתע, היא הייתה מלאת
ציפייה, כאילו חיכתה לרגע הזה הרבה זמן. ואז היא התחילה לרוץ
לקראתי. ממש בכל המהירות. שלושה צעדים אחרי שהיא ירדה לכביש
עבר אוטובוס ודרס אותה. או יותר נכון, פשוט עבר אוטובוס. כי
ברגע שהוא התקדם הלאה, היא כבר לא הייתה שם. המשכתי לעמוד
באמצע הרחוב ולהביט אל הכביש בנקודה שבה היא עברה. פתאום מישהו
נתקע בי ונפלתי. זה כאב נורא, קיבלתי שריטה וירד לי דם. בחיים
שלי לא הרגשתי כל כך טוב.