ספור של חושך

לילה, ישבנו דרוכים בראש הגבעה ליד שרידי המסוק שנפל, חושך
מוחלט אין סימן אור בכל המרחב הנראה לעין אין אפילו  כוכב אחד
בשמים, כל כך מעובה היה החושך שכמעט היית יכול לחוש אותו בקצות
האצבעות. רחשי הלילה ונשימתו של תמיר נסכו עוצמה לדממה מסביב,
מידי פעם נשמע קול משק כנפיה של צפור לילה בלתי נראית או
רשרושי הצומח המועט בגבעה החשופה, המחשבות הפליגו למרחקים
ולמחוזות בלתי מוכרים כל העולם האינסופי בחצי מטר של חושך.
רק לפני כשלוש שעות הייתי ישוב במועדון החיילים  במחנה העורפי
קורא בשלוה את "ספור אהבה וחושך" של עמוס עוז ועכשיו אני בספור
של חושך בלי אהבה ,
המ"פ קרא והודיע לי שלמרות שזה עתה סיימתי 10 שעות של פטרול
רכוב לאורך הגזרה אין בררה והוא "מבקש" ממני לצאת מידית להבטחה
של שרידי מסוק שנפל בראש אחת הגבעות שלאורך הגבול
" קח לבוש חם כנס למטבח וארגן לכם צידה לפחות לכל הלילה  אשתדל
להחליף אותכם בבוקר"
הרבה זמן ואפשרות לתלונות לא היה לי וכך מצאתי את עצמי עם עוד
שלושה חיילים לקראת שקיעה לרגלי גבעה תלולה עם שני ארגזי ציוד,
פק"ל ושק שינה אישי.
הקצין מחיל אויר הסביר לנו " המסוק בראש הגבעה השמאלית, כדאי
מאוד שתגיעו לפני חשכה מוחלטת בכל מקרה חייבים לפקוח עין על
המסוק כל הלילה עד שיבוא לחלץ אותו באור יום, יש הרבה מכשירים
סודיים במסוק ואין לעזוב אותו לרגע"
"איך ניצור אתכם קשר במקרה חירום?" שאלתי
" המפקדה שלכם יודעת איך להשיג אותנו, ובכלל אין לכם צורך בקשר
אייתנו תדווחו למפקדים שלכם" סתם חיל האוויר את הגולל עלה על
הג'יפ ונעלם.
זהו זה עכשיו אני לבד נגד כל העולם ואני לא יודע אפילו את שמות
החילים שאיתי,.
שאלתי אותם לשמם,
"תמיר המפקד" הושיט את ידו ענק אתיופי עם מבטא אופייני .
"אני , שמעון ואני לא צריך לא היות כאן, אני בסך הכל אפסנאי
ואני לא יודע להשתמש בנשק"
" אלכס " אמר השלישי במבטא רוסי כבד.
חשבתי לעצמי "לא מספיק שדפקו אותי במשימה מחורבנת כזו, אני עוד
צריך להיות משרד הקליטה שילכו כולם לעזאזל"
" טוב, חברה אין ברירה תעמיסו את הציוד על הגב ונתחיל לטפס,
כדאי מאוד שנגיע למעלה לפני חושך, אחרת נתקע בחושך ומצבנו יהיה
הרבה יותר גרוע"
"אני לא זז מפה" הכריז שמעון " שיביאו הליקופטר להרים אותי
למעלה" והתיישב על הציוד האישי שלו
" פשאקרב, זונות , שיזינו את האמא שלהם" הוסיף אלכס " אני לא
עולה ושילכו כולם להזדיין"
תמיר העמיס את הארגז הגדול על כתפו ושאל " זו הגבעה?"
הנהנתי בראשי והוא החל לטפס במעלה הגבעה.
"נו, חברה באמת תפסיקו לעשות צרות אני לא אשם ששלחו אתכם הנה,
אבל בכל מקרה אתם פה ואין מקום אחר ללכת אז, יאללה, נעלה למעלה
ונגמור עם העניין."
אני נשאר פה ולא איכפת לי כלום, אני  בחיים לא עולה את הגבעה
הזו אני לא חי"רניק, ואף אחד לא יכול להכריח אותי, ובכלל יש לי
אישור מהרופא שאסור לי להתאמץ, כי יש לי בעיות ברכיים. אני
הולך מפה לכביש לתפוס טרמפים"
" בחייאת שמעון הכביש שלושה קילומטרים מפה לא תגיע בחים שלך,
יאללה אלכס תעמיס את הציוד שלך ונעלה הוא כבר יבוא אייתנו"
אלכס רוקק באחת על הקרקע ואמר" חוי, תעלה אתה אני לא זז"
והתיישב לציידו של שמעון.
העפתי מבט במעלה הגבעה ועוד הספקתי לראות לרגע קט את תמיר לפני
שנעלם בתוך גיא קטן במעלה הגבעה, חשבתי לעצמי "מה עושים כעת,
אחד בחצי הגובה, שנים יושבים פה ואני באמצע. איך אשכנע את שני
אלה שצריך לעלות וצריך לבצע את המשימה ושאסור לנו להתפזר".
"טוב אני עולה"  התזתי לעברם, העמסתי את הארגז הקטן על הכתף
והתחלתי לעלות בעקבות תמיר. בתקווה שהשנים יעלו אחרי כשיבינו
שאין להם ברירה .
השמש כבר שקעה מעבר לגבעות ואור דמדומים עטף את הכל והשרה
אוירה מוזרה של אגדות מחוץ למציאות כאילו אני צופה בסרט בו אני
משתתף. בכל רגע אני עשוי להתעורר ולגלות שזה רק חלום.
אבל השרירים התחילו לכאוב ולסמן שזו המציאות וזעה שטפה את
הפנים והבהירה שאין זה חולם.
עצרתי הנחתי את הארגז והעפתי מבט למטה שמעון ואלכס עדין היו
יושבים על צרורם .
צעקתי לעברם שיתחילו לעלות כי עוד מעט חושך ויהיה להם הרבה
יותר קשה לעלות.
אך שמעון ענה בביטול "תעלה, תעלה, אנחנו נשארים כאן"
"תעלו תעשו לי טובה אתם לא יכולים להישאר לבד, אתם חייבים
להצטרף אלינו, נו, בחייכם בואו" קראתי לעברם בניסיון נוסף.
" תלך כבר אנחנו נסתדר, אל תדאג לנו" ענה אלכס ונפנף בידו כלפי
מעלה
לקחתי את הארגז והמשכתי הלאה, קיוותי שהם בסוף יעלו אחרי
ופחדתי מה יקרה להם בחושך.
העלייה הייתה קשה מאוד , הגבעה שנראתה חשופה מלמטה , הצמיחה
שיחים קטנים שהתעקשו כל הזמן להיסתבך לי בין הרגלים והאבנים
היו כל כך בוגדניות שאיימו כל צעד להכשיל אותי , הזעה הרטיבה
את הפנים ונכנסה לעיניים והרגלים כואבות כל שריר מזמר שיר
נכאות אחר. והגבעה אין לה סוף כל פעם שהגעתי לקצה מעלה צץ עוד
מעלה מעליו.
האור הולך ומסתלק לו עוד מעט והחושך יעטוף את הכל וגם בטחוני
החל הולך ונעלם וכבר חשבתי לעצמי "בחיי הם צודקים שמעון ואלכס
היינו צריכים להישאר למטה " למי איכפת ממסוק של חיל האוויר ,
מה אני הפלתי אותו? שהטייסים ישמרו עליו, ובכלל אי אפשר היה
למצוא רכב שיביא אותנו למעלה?. אני בטוח שאף אחד לא יודע מה
קורה אייתנו ולאף אחד לא איכפת, בטח גם לא יבואו לקחת אותנו
בבוקר. ובכלל רק גמרתי משמרת מה אני רובוט? רק אני פרייר כזה!
." וכך עולה בשארית כוחותי ומקלל ומקטר שקוע במחשבותיי    חשתי
ביד נוגעת בכתפי, לבי קפא מבהלה וכמעט השמטתי את הארגז כשמעתי
גם את קולו של תמיר " המפקד גלעד כבר עברת את ההליקופטר הוא
שם" והצביע לכוון קצת אחורה.
"תן לי את הארגז " אמר והסיר את הארגז מכתפי.
אחרי כמאה מטרים ראיתי את צללית המסוק וכמה דקות אחר כך הגענו
אליו ופרקנו את כל הציוד בפינה המוגנת קצת מהרוח.
התיישבתי באנחת רווחה.
"איפה שני החילים האחרים" שאל תמיר
"לא יודע אני מקווה שהם בדרך" עניתי תשוש.
"אני הולך להביא אותם, שלא יאבדו בחושך בסדר?"
"טוב תלך" אמרתי" אני בינתיים אשמור על המסוק ואכין קפה חם"
תמיד נשאתי איתי גזיה קטנה וגם הפעם היא לא אכזבה ותוך זמן קצר
הקפה  רתח מזגתי לי כוסית קפה חם ומרגיע.
לאחר שעה קלה מן החושך הגיע תמיר ללא שמעון ואלכס " הם לא למטה
ולא פגשתי אותם בדרך" דווח מאוכזב.
"הם בטח הלכו לכביש לתפוס טרמפים, כנראה שנשארנו אתה ואני, בוא
שב, ננסה להעביר את הלילה"
תמיר התיישב לידי ואמר " אם תרצה לישון תגיד לי ואני אשמור,
אין לי בעיות אני רגיל לעבוד משמרת לילה"
" מאיפה אתה תמיר?" שאלתי
"מאתיופיה לא שומעים?" תמה
" לא, מאיזה מקום בארץ?"
"הא, אני מבאר שבע אבל עובד בתל אביב שומר לילה בקניון"
"אני משדה בוקר קיבוצניק, תגיד אתה נשוי? יש לך ילדים?"
המשכתי
"ששה והשביעי בדרך ישמור עליהם אלוהים"
" ששה ילדים? אז אתה לא צריך לעשות מילואים, לא אמרו לך?"
" כן אבל המדינה נתנה לי כל כך הרבה אז אני רוצה לתת קצת
למדינה" אמר תמיר בקול רך
וכך שוחחנו שיחת של חילים בלילה במילואים, דברים שלא תמיד אתה
מרשה לעצמך אפילו להגיד לעצמך יצאו אל תוך אופל הלילה אל זר
שזה עתה הכרת. למרות החושך ואולי בגללו נרקמה מין קירבה ללילה
אחד. שאין יודע אם נפגש אחריו.
טלטלה קלה העירה אותי" תראה איזה יופי השמש עולה" העיר אותי
תמיר מתנומה שאיני יודע מתי התחילה.
הבוקר שהפציע הקסים אותנו בצבעיו העזים האופיניים לנוף המדברי
המופלא שנפרס לעיננו. והוסיף נופך בלתי מציאותי למצב ולמקום.
הצורך החריף לקפה והרצון להשתין הקימו אותי ממקומי, שפתתי מים
על הגזיה והלכתי כמה מטרים הצידה.
תוך כדי הטלת מימי ראיתי דמות חיה רובצת על הקרקע,  התקרבתי
בזהירות לעברה וגיליתי את שמעון ואלכס ישנים חבוקים זה בזרועות
זה.