"יש לך רעיון?" שאלתי את גלילאו. הוא הביט בעיניים הנבונות
והמדהימות שלו, שתק והתקרב אליי קצת.
"אף פעם לא תיארתי לי שנגיע עד לכאן." אמרתי לו. "איכשהו, עוד
בטחתי בהם."
גלילאו עדיין שתק, רק הביט בי. לאורך כל השיחה, הוא הביט בי
במבט עצוב. אולי גם אשם מעט.
הסתכלתי במהירות על כל שאר האנשים שאיכלסו את הבור. כולם כבר
היו מנותקים לחלוטין, כל אחד חי בעולם משל עצמו, חלקם בעולם
שחור לחלוטין, חלקם בעולם צבעוני, שבו הוא רואה פרחים, פרפרים
וילדים משחקים. בעצם, אם נסתכל על המציאות, העולמות של כל
שוכני הבור היו שחורים לחלוטין. כמובן שהם היו. איש לא מגיע
לבור אם העולם האמיתי שלו צבעוני. למעשה, ראיתי את העולם שלי
כעולם די צבעוני עד שהגעתי לשם. כשהגעתי, הבנתי שהוא שחור.
אולי לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אבל הם כן. הם יודעים. גלילאו
למעשה היה צבעוני לחלוטין, בעולם הדימיוני וגם באמיתי, אבל הוא
רצה להגיע איתי. זה ההבדל בין אהבה של אדם לאהבה של כלב. אף
אחד מהאנשים שהכרתי לא היה מגיע איתי. גלילאו בא.
ליטפתי אותו, מיואש, כשהוא הביט בי במבט שלו שאני הכי אוהב.
המבט שאומר שיש לו רעיון. חייכתי, והתחלתי להקשיב.

אני תמיד מקשיב לגלילאו. הוא נבון מאוד, יותר מכל אדם שאני
מכיר. בעצם, ההקשבה הזאת היא חלק ממה שהביא אותי לבור. הם
אמרו, או אומרים שאני משוגע, אם אני עושה כל מה שכלב אומר לי.
הם אפילו לא אומרים את זה ככה. הם אמרו שאני עושה את כל מה
שאני חושב שהכלב אומר לי. למעשה, אני לא עושה כל מה שגלילאו
מייעץ לי. הוא עוד נקודת מבט. גלילאו תמיד רואה הכל מהזווית
הנכונה. הרבה פעמים, גם כשהוא לא איתי, אני אומר את מה שאני
חושב רק אחרי שאני חושב טוב מה גלילאו היה אומר על זה. גלילאו
מסוגל להבין את כולם, הוא תמיד יודע מה נכון. והנה, עוד סיבה
לכך שאני כאן. לאנשים קצת קשה לקבל את זה שאני אומר הם את
הדברים הנכונים. בגלל זה אני מעדיף חיות. בעיקר כלבים. הם
יודעים להקשיב. הם יודעים לדבר איתך כמו שצריך. גם אם הם לא
יכולים לחבר מילים ומשפטים, הם הרבה יותר נבונים מאנשים.
כשחושבים על זה, אולי אני מעדיף להשאר פה, עם גלילאו, ועם כל
האנשים שפה, שגם הם בטח לא אוהבים אנשים. אולי ביחד נהיה אנשים
חדשים. אנשים כל כך טובים וחכמים, שכל האנשים הישנים לא יבינו,
אבל יעריצו. אנשים שיקשיבו לכלב שלהם.