נוטפים כישופיה על פני כבתחילה,
מביטות עיניה בתקוותיי, מביעות משאלה.
בטפטופים זעירים שולחת ידה,
לחבקני, לאהבני, זולגת אני על לחיה.
לפתע נעלמת, מנשמתה מתפוגגת,
מליבה משתחררת, אני העוזבת.
דומעת האשליה, אך שוב מתחזקת,
אותי בחבליה, באזיקיה כובלת.
נסה מאהבתה, אשר שימשה לי כפתח אל האור,
לאן שרגליי נושאות אותי, אלך, לעולם לא אביט אחור.
ממוחה, אשר היה לי למחסה מפני כאביי,
אברח, אשכח, תמו חלומותיי.
ובמדבר נטוש, עליו פסח הגשם,
עוד בו יגדלו, יפרחו  כקסם,
ימים, בקרים, לילות, לאהבתי,
אשר יעלימו בניצוץ את דאבוני.
אולי אמצא לה תחליף במקום אחר,
אולי לא אראה בה כתחליף, אחרי שאתעוור.  
ושוב, מאפירים השמים, ליבי בתהליך קיפאון,
ולפתע קורנת השמש, כמעט בחוסר רצון.
מבין הצללים מופיעה, מבין רוחות ושלגים,
ונשמתי פורחת, בפעם הראשונה מאז אותם ימים.