לא יודע מה נפל עלי... ערב אחד ישבתי בביתי בשקט, הטלוויזיה לא
דלקה וגם לא הרדיו. דממה. חוץ מקולות השכנים לא נשמע קול. אני
לא עזרתי לעניין את העולם עם הקול שלי. אני אדם משעמם ומשועמם.
פתאום, כשישבתי ככה וחשבתי לי דברים רגילים, התגנבה לראשי
מחשבה על כך שהכל בראש. אם אני אחשוב שהחיים משעממים ולא העשה
כלום אזי באמת חיי יראו ככה, אך אם אחשוב שהעולם מעניין ושאני
צריך ללכת להכיר אנשים ולחפש הרפתקאות, כך יראה עולמי!
חברי היחיד שקרוב אליי הוא אדם דומה לי שאהבתו היחידה היא
המנוחה בבית אחרי יום עבודה מפרך.
מכיוון שהוא מוצא את החיים האלו כמספקים, הוא לא שש לבוא איתי
לבילויים. כשסירב לרדת איתי העירה פעם נוספת החלטתי החלטה
אמיצה לרדת עם עצמי! דבר המנוגד לכל מה שעשיתי עד היום.
לקחתי את מפתחות המכונית שלי ונכנסתי לרכב, מתחיל לנסוע לעבר
לילה יוצא דופן, לא יודע מה מצפה לי ואיך הוא ייגמר...
נכנסתי בהיסוס קל לפאב כלשהו שאפילו את שמו אני לא זוכר. הוא
היה מלא באנשים שמחים.
הסתכלתי סביבי מרוצה מהאווירה, התיישבתי בבר והזמנתי את עצמי
לבירה.
לא נאלצתי לחכות זמן רב וכבר לא ישבתי לבד. בחור אחד בגילופין
התיישב לידי וסיפר לי את קורות חייו. אני פעם ראשונה פוגש את
הבן אדם וכבר יודע שהוא בן 27, שאשתו עזבה אותו אתמול ושהוא
מתגעגע אליה כאילו לא ראה אותה שנה. אני חושב גם שהוא סיפר לי
מדוע היא עזבה אותו ולקחה איתה את הילד הקטן שלהם. (כן, הוא
סיפר לי גם שיש להם בן משותף בן שנתיים וחצי) אבל איפשהו באמצע
אחרי עוד כמה בקבוקים טובים של בירה איבדתי את הריכוז והפסקתי
להקשיב לו.
מבטיי נדדו לעבר שולחן בקצה השני של הפאב. בשולחן ישבו ארבע
בחורות. כל אחת יותר יפה מהשנייה (אולי זאת גם בהשפעת
האלכוהול). אחת מהן לא הפסיקה לשלוח מבטים לעברי. בצעד חריג
נוסף לאותו הערב פניתי אל המלצרית והזמנתי עבור שולחן הבנות 4
כוסות מרגריטה.
הסתכלתי על המלצרית בזמן שהלכה לכיוון שולחן הבנות עם מגש
הכוסות שאני שילמתי עבורם. המלצרית אמרה משהו בקצרה לבנות ואז
הסתכלה לכיוון השולחן שלי והצביעה עליי בעדינות. ראשיהם  של כל
הבנות היו עתה מכוונים כלפיי. ארבעתן חייכו. שלוש מהן התחילו
לדבר ביניהן והרביעית המשיכה להסתכל עליי, חייכה ונדה בראשה
לאות תודה. חייכתי אליה בחזרה, לא מאמין על עצמי שזה מה
שעשיתי. הרגשתי בהחלט מרוצה ומסופק שהצלחתי להתעלות על עצמי
ולצאת לבלות לבדי בצורה מוצלחת כל כך.  
המוזיקה שהתנגנה ברקע קלעה בדיוק לטעם שלי והישיבה שם נעשתה
כיפית יותר ויותר מרגע לרגע.
בדחף מוזר נוסף צעדתי לעבר שולחן הבנות. אף אחת לא שמה לב בכלל
שאני מתקרב ובא חוץ מהיפה ביותר, זו שאמרה לי תודה על
השתייה...
מקרוב היא נראתה אפילו יפה יותר. היו לה תלתלים משגעים בצבע
חום, עיניים ירוקות, חיוך מדהים וכמובן גוף שאני בטוח שכמעט כל
גבר יסכים איתי... מטריף!
לא הפסקתי להסתכל עליה בזמן שהיא גם הסתכלה עליי. כשהגעתי כבר
לא ידעתי מה להגיד. אחרי שנייה של שקט אמרתי: "אם תרצי עוד
משהו לשתות, לאכול, זה עליי." וחייכתי. היא חייכה אליי בחזרה
והשפילה מבט. החברות שלה לא הפסיקו לנעוץ בי מבטים. הן כנראה
גם חיכו לראות מה הצעד הבא שלי. את האמת, אני בעצמי לא ידעתי
מה הצעד שלי. בזמן שאני עוד חושב מה להגיד היא אמרה: "תיזהר...
בקצב שאני מזמינה זה יכול לעלות לך הרבה..."
"אני לא דואג. אני חושב שיש לי מספיק כסף."
"טוב, אם כבר אז בוא שב איתנו. מעוניין? אני רואה שאתה פה
לבד." היא נראתה רצינית למדי. חברותיה עכשיו הסתכלו עליה
המומות. כנראה זה גם האלכוהול שהשפיע עליה.
"איך אפשר לסרב?" אמרתי והתיישבתי.
כל הלילה עבר נחמד. ישבנו ושתינו וצחקנו. אני סיפרתי קצת על
עצמי (מה שזכרתי באותו רגע, מה שהשאיר הרבה מידע חסוי) והיא גם
סיפרה לי קצת על עצמה. הבנות מסביב סתם דיברו קצת, צחקו קצת
וקמו הרבה מהזמן לרקוד משאירות אותי ואותה לבד.
"דרך אגב קוראים לי ג'וני."
"אני אליס... נעים מאוד."
החלפנו מספרי טלפון, לבסוף חבורת הבנות חזרה, אני שילמתי בערך
400$ על כל הערב הזה.
הערב הפך ללילה והשעה המאוחרת הייתה כבר מורגשת. הבר התחיל
להתרוקן, פחות ופחות אנשים רקדו והמוסיקה שהייתה קצבית הפכה
שקטה ורגועה יותר. הבנות החליטו שהן כבר צריכות ללכת וזירזו את
אליס לזוז יחד איתן. אליס נראתה לי מהססת. היא לא מיהרה ללכת
עם הבנות ונראה כאילו היא נהנתה בחברתי. אולי אני מרתק יותר
מכפי שאני חושב? אולי זה בגלל כל הפרטים החסויים שלא הספקתי
להסגיר ואם הייתה יודעת אותם היא הייתה רואה שאני סתם אדם רגיל
לחלוטין ומשעמם.
לבסוף אחרי מספר דקות אחת מהחברות שלה אמרה את מה שאני רציתי
לשמוע: " זה בסדר, אז אנחנו נזוז... ואת תישארי אם את רוצה.
דברי איתי מחר." היא אמרה וחייכה.
אליס חייכה אליה בחזרה חיבקה אותה ואת הבנות האחרות ונשארה
לשבת.
אחרי כמה שניות של ישיבה שקטה היא פתאום קמה ואמרה: "בוא נזוז.
ישבנו פה מספיק זמן."
אני קמתי אחריה שמח לעבור לדבר הבא בלילה הזה. נכנסנו לרכב שלי
וחשבנו לאן לנסוע עכשיו. אליס הציעה לצאת מחוץ לעיר ולנסוע
לים. הרעיון קסם לי בצורה מפתיעה. התנעתי את המכונית והתחלנו
לנסוע. שמתי מוזיקה מקפיצה בעוצמה חזקה והרגשתי בתעופה.
אליס פתחה את החלון ונהנתה מהרוח שעפה על פניה והעיפה את שערה
לאחור. אחרי נסיעה של חצי שעה בלבד הגענו אל מחוז חפצנו.
בעודנו יושבים מול הים שבלילה נראה שחור למדי ומדברים על החיים
בצורה פילוסופית כמו שרק בלילה מושפע אפשר לדבר, עבר לידנו כלב
קטן שנראה עזוב. הוא לא פחד מאיתנו ואפילו התקרב אלינו אחרי
מספר מבטים בוחנים. אליס הושיטה יד ללטף אותו והוא הרגיש פתאום
ממש בנוח והתיישב לידנו. ברוגע, כשאני לא חושב בכלל מה המשמעות
של הדבר, אמרתי: "אני לוקח אותו אליי. מעכשיו הוא הכלב שלי!"
וחייכתי. אליס חייכה אלי בחזרה מרוצה מההחלטה שלי ואמרה לי
"ג'וני, אף פעם עוד לא יצא לי לפגוש בחור כמוך. אתה באמת משהו
מיוחד." ונשענה עליי, מניחה את ראשה על כתפי וידה מלטפת את
הכלב שישב בין שנינו. בניסיון להישאר מרתק ושנון כמו שהייתי עד
עכשיו באותו הערב אמרתי:
"אני יודע, גם אני עוד לא נתקלתי באדם כמוני." וצחקתי בזמן
שאני מחבק אותה קרוב יותר אליי.
מעולם לא חשבתי שיש בי את זה. ספונטניות, רצון לצאת להרפתקאות
בלילה וללכת לים עם בחורה במקום לישון שנת ישרים לפני הליכה
ליום עבודה נוסף. אני כבר ידעתי שלישון הלילה אני לא אישן אבל
עדיין לא הייתי בטוח אם לנסוע לעבודה בכל זאת בבוקר או להכריז
שאני חולה.
שנינו נהננו מהמגע. היא נהנתה מהמגע שלי, לפי מה שאני הצלחתי
לקלוט. אני בטח נהניתי מהמגע ומהרכות שלה.
נכנסנו לרכב שלי לוקחים איתנו גם את הכלב החדש שלי. שנינו
עברנו יחד למושב האחורי והתפשטנו בזריזות. באותם רגעים הרגשתי
תשוקה כמו שלא הרגשתי מעולם...
הכלב המסכן ישב שם באוטו ונאלץ לראות את המחזה המזעזע. אחרי
המעשה הזה אני כבר לא בטוח שהוא רצה שאני אהיה הבעלים שלו, אבל
זכות הבחירה לא כל כך נמצאת בידו. אולי בכל זאת גם לא היה לו
אכפת כי הוא לא ניסה לברוח, רק נבח.
התלבשנו חזרה ואני הלכתי לשבת במושב הנהג. אליס ישבה לידי,
מתנשפת מעט והמומה ממעשיה. אני שהייתי לא פחות המום ממעשיי שלי
הסתרתי את העובדה הזאת ושיחקתי אותה רגוע.
רעש הגלים ליווה את השתיקה שלנו. זאת לא הייתה שתיקה מעיקה.
ההיפך. היה בה משהו טוב. שנינו היינו זקוקים לשנייה. ואז
התנעתי את הרכב ונסענו חזרה אל העיר.
הקפצתי אותה אל ביתה וליוויתי אותה כמו ג'נטלמן אמיתי עד לדלת
ביתה. הסתכלתי עליה בזמן שפתחה את הדלת. אח"כ היא הסתובבה
אליי, נישקה אותי על הלחי כאילו הייתי ידיד שלה (דבר שנראה לי
קצת מוזר) ונכנסה פנימה. היא לא הזמינה אותי להיכנס ואת האמת
שאני גם לא רציתי. אני חושב שמיצינו אחד את השנייה לאותו הלילה
מספיק.
נסעתי בחזרה לביתי. היה לי חיוך מאוזן לאוזן. בשלב הזה כבר
הרשתי לעצמי לשמוח. אם רק חבר שלי היה יודע, אולי הוא היה רוצה
סוף סוף לבוא איתי.  כשהגעתי הביתה נשארו לי רק שעתיים עד יום
העבודה שלי. החלטתי להיגמל קצת מהבית וללכת למרות העייפות
לעבודה.
היה לי דחף מוזר להתקשר אליה שוב במשך היום. כל יום העבודה רק
חשבתי אם להתקשר אליה או פשוט לשלוח לה הודעה. רק בצהריים
החלטתי מה לעשות ושלחתי לה הודעה "צהריים טובים."
אליס לא החזירה לי הודעה ולמעשה לא שמעתי ממנה כל החודש. חודש
שלם הסתובבתי חושב עליה. פעם אחת עוד התקשרתי אליה ולא הייתה
תשובה אצלה. לא צריך להיות גאון כדי להבין מתי מסננים אותך.
אני הפסקתי להתקשר, לא רציתי להפוך למטרד.
הכלב בינתיים גדל אצלי. אני שמח על העובדה שלקחתי אותו. הוא
מעניין את זמני כשהכל הופך שוב למשעמם ומזכיר לי את אותו לילה
שלא היה חלום. לא מיהרתי לתת לו שם ובינתיים נדבק לו השם בראשי
"לילה". עכשיו זהו שמו הרשמי.
אחרי חודש אליס התקשרה אליי פתאום. אני כבר חשבתי שהכל אבוד,
והנה זו יוצרת קשר משום מקום. היא נשמעה שמחה מאוד כשהתקשרה.
אני לא הבנתי.
"היי, מה נשמע גבר?"
"הכל טוב. הכלב עדיין אצלי... מה איתך?"
"אצלי הכל מצויין... אני מצטערת שלא עניתי להודעה שלך ולטלפון
פשוט הייתי צריכה זמן לחשוב. הרבה זמן. אבל החלטתי שזה הזמן
לספר לך."
"לספר לי מה?" שאלתי בעניין.
"אני מקווה שתיקח את זה בצורה הטובה ביותר. זה גם מקל עליי,
העובדה שאנחנו מדברים בטלפון למרות שזו לא שיחה לטלפון. שב,
כדאי שתשב."
אז ישבתי והתחלתי לעכל שכנראה מדובר בדבר מה חשוב.
"אני בהריון. אתה האבא וזה וודאי. חודש ראשון, שבוע רביעי."
השפופרת כמעט נפלה לי מהיד. לא דיברתי. לילה אחד. לילה אחד של
שיכרון ויציאה משיגרה וקיבלתי אישה באופן זמני, חוויה, כלב
ועכשיו ילד! לילה אחד!
היא מיהרה להגיד שהיא מתנצלת ושאני לא חייב לה כלום. לה או
לילד. אני חופשי לעשות מה שאני רוצה. היא לקחה את כל האחריות
על עצמה ונראה כאילו די בשמחה. לא הייתי בטוח שזו התגובה של
אישה שמגלה פתאום שהיא בהריון לא רצוי. אולי ההריון הזה דווקא
כן היה רצוי?
הרגשתי מנוצל. עכשיו כבר הייתי בטוח. היא ידעה שזה מה שהיא
רוצה. באותו הלילה היא חיכתה לתפוס איזה פיתיון. אני הייתי
פיתיון. פיתיון קל וטוב... אבל רציתי להיות בתמונה. כלומר אני
עדיין רוצה.
אמרתי לה שאני נשאר בתמונה. לא מתחתן איתה אבל רוצה להכיר
בילד. רוצה שהילד יכיר אותי. רוצה להיות אבא!
וזהו. מאז אותו הטלפון אנחנו שומרים על קשר הדוק יותר. מדברים
כמעט כל יום. היא כבר בחודש התשיעי והולכת להיות אם ילדי. אני
הופך לאבא. אולי אני כל כך שמח כי אני כבר בן 37 והגיע הזמן
שלי. אולי אני אשתגע עוד קצת ואציע לה נישואין בכל זאת... אני
אוהב אותה. היא מדהימה!