בכל אדם יש לבנים של רצון לחיות. לבנים של אהבה. לבנים של
שמחה, ציפיות, תקוות, חלומות.
ולכל אדם עם הזמן נופלת לבנה פה ולבנה שם, מרגעי עצב, תיסכול
או חוסר מצב רוח טוטאלי, ולעומת זאת גם מתווספות לבנים עם
הזמן.
בכל אדם, חוץ ממני - אני חושבת.
כל הלבנים של השימחה, האהבה, הציפיות, החלומות, התקוות -
נעלמו, נפלו לתוך ים עמוק של עצב, תיסכול והרבה מאוד חוסר מצב
רוח.
הרבה אנשים יבינו את מה שאני כותבת, אולי אם אני אכתוב שזה מצב
שבו לא מוצאים סיבה לחיות שכל מה שפעם היה סיבה - כבר לא.
אולי האנשים האלה יבינו. אולי לא. אני לא יודעת.
כבר נימאס לי לנסות לדעת, לנסות לחפש ולחפור עמוק מתחת לכל
החרא שאני שקועה בו. לחפור ולנסות לחפש צל של חיים או סיבה
שאולי תגרום לי כן לחיות מרצון.
בעבר זה היה קיר חזק של לבנים אחת על השניה מחוברות חזקות
יציבות. לא נופלות. עכשיו? זה אחרת. כבר אין קיר. אין לבנים.
יש אחת. אני חושבת.
זה אתה. או מה שנשאר ממך, אם נשאר. זה הקול שמהדהד בראשי ואומר
לי כל פעם מחדש "טלי, אני שלך, את לא תהיי לבד אף פעם. אל
תדאגי, אני פה". והקול הזה לא יוצא ממני. גם עכשיו, כשאני לבד.
גם עכשיו, כשאתה לא איתי, גם עכשיו כשאתה כבר לא שלי. אם בכלל
היית. וזו גם לא לבנה. זה רק הקולות שהיא השאירה, הקולות שאתה
השארת, בראש, במחשבה, בלב. והן שם עולים כל פעם מחדש להזכיר לי
שאני לא לבד להזכיר לי שאתה תמיד שם בשבילי שאתה תמיד שלי.
פיזית? לא. נפשית? כן. אצלי. לא יודעת.
אז נמשיך בלבנים:
הטובות שהיו ונפלו, והרבה פחות טובות שהיו - נעלמו וחזרו
בגדול, חזרו הרבה יותר משהיו. ככה אני זוכרת אותן. אולי לא
זוכרת במדוייק.

חלקיק קטן מלבנה נותר לי, מלבנה אחת של תקווה, שאולי כל זה
יעבור. אולי בפעם הבאה הקיר שיפול יהיה הקיר של העצב, האכזבה,
חוסר המצב רוח והרצון לשים קץ לחיי. אולי הקיר הזה יפול הפעם
ולא יבנה מחדש. אולי בפעם הבאה הקיר שיבנה ולא יפול.
יהיה עשוי מלבנים שאני אוהבת.
לבנים של רצון לחיות.