השוטר דווקא דיבר אלי ברכות וחברו אמר שנשיקה בין גברים
שאוהבים זה בסדר, זה לא מדבק ואז, שניהם התנשקו מאחורי הקיר.
אחד מהם, זה שנכנס למתקן, נופף בעליזות לחברו שישב מעבר לדלפק
השקוף, שהיה סגור כמעט לחלוטין. הוא סובב ראשו לעברי והביט בי.
ממקום מושבי ליד מכונות הקפה, יושבת בכורסת מתכת שחורה, החזרתי
לו חיוך של אהבה כלל עולמית ודבקתי בנחישות בידיעה הברורה,
שהנני בת אנוש - כאילו הרגשה כזו תציל אותי ממשהו נורא שעומד
לקרות - מסיוט שהחל מחלחל בי, מצמרמורת, שהמקום הזה מעביר
בעורי.

הדממה כאן קרירה, לא מציאותית - נקרעת בקולו הצרחני של פעמון
מכני בעל צליל מונוטוני ואני נחרדת בכל פעם שדלת הכניסה נפתחת.
אנשים שיש בידם תעודת מעבר, מציגים אותה בפני הסימפאטי המתנשק
בתוך הקוביה השקופה ומורשים להכנס. אני יושבת על הכורסה הנוקשה
ומביטה כיצד הם ממשיכים הלאה אל תוך המבנה, בדרך עקלקלה
ונסתרת. הם בטח שייכים לאיזו כת, פוסעים בשביל של אביזרי מתכת
מסורגים, צועדים בשלווה, בידענות - קדימה ונבלעים במבנה. שוב,
לבדי בחדר, חשה את מגעה הלוחץ של כורסת הברזל הצונן על גופי.

החדר הזה, אינו קטן ואינו גדול במיוחד. צורתו מרובעת וסתמית
למדי. שלוש פינות ישיבה פזורות לאורך צלעותיו ופתחים מרובים
בקירותיו. אני רואה צינורות עבים מחוברים לקירות בכל מקום בו
אני מביטה. מבט נוסף מגלה אייקונים קטנים של אזהרה מהתחשמלות
מוטבעים בכל אחת מדלתות המתכת, הרבה דלתות. האם הם אכן
מחשמלות? האם יש בי אומץ לגעת באחת מהם, רק לרגע. כל המעקות
הרבים, דרכם אפשר להמשיך הלאה, נעולים.

קולטת במבטי טורקיז ירקרק בכל פינה וזה מזכיר לי את הצבע החדש
של הברזלים בכניסה לבית הספר, שהופיע במקביל עם התייצבותה של
המנהלת החדשה בבית הספר, בקיץ האחרון. ההכרה שהצבעים כמעט זהים
- שם וכאן - גורמת לי לפרץ צחוק היסטרי אך מייד אני עוצרת,
מסבה את עיני הצידה בתחושה לא נוחה.

אני יושבת וממתינה, מחכה לו, ללא תחושת זמן. המקום משרה עלי
דכדוך: בהיר, נקי עד כדי זוועה. מדוע אני פוחדת כל כך? אני
מרגישה, כי אם אשאר כאן עוד רגע אחד - מוחי יבקע לשניים, כאילו
נוחת עליו אגרוף ברזל וחלקיו יפלו בדממה ויתפזרו סביבי.