בנאלי, הא? תמיד מישהו, בנקודה מסויימת בחיים שלו, מעלה את
התהייה "מה היה קורה לו מתי (מלשון הייתי מת {עם דגש ב-ת'. האח
למורה ללשון לעתיד}) היום?" רוב האנשים לא מקדישים לתהייה הזו
יותר משתי שניות מחשבה, יש כאלו המרחיקים לכת עד דקה וגם אז
צריכים לשכב לנוח מהמאמץ של שריפת התאים האפורים, ויש אנשים
פסיכוטיים וחסרי חיים, כמוני, שהפלא ופלא, מצליחים איכשהו
לדחוק את התהייה הזו למחשבתם כמעט מדי יום ביומו. קסם.
יש משהו די מתנשא בסוג של שיגעון גדלות לחשוב שהמוות של כל אחד
מאיתנו הולך לשנות את העולם מקצה לקצה, לא? אולי לא. אולי
דווקא יש בכך משום אפקט הפרפר, שמקרה שכזה יכול להוביל לסדרת
התרחשויות מובנית שבכלל לא ציפינו לה, אולי יכול להוביל לאפקט
דומינו, אם המוות שלנו יוביל בעקיפין או באופן ישיר למותו של
אדם אחר, ואולי סתם בא לי לזרוק לאוויר שמות של אפקטים. אולי.
ככל הנראה איש מאיתנו לעולם לא ידע, כי כל ההתרחשויות האלו
למעשה צריכות לקרות לאחר שנמות, ואז אין לנו ממש אופציה לבדוק
את המצב... אלא אם אתם מאמינים בגלגול נשמות או בכל דרך אחרת
של הצצה לעולם החיים מתוך המוות, אבל לא ניכנס לזה עכשיו.
אמנם אין באפשרותנו לדעת בוודאות מה עתיד לקרות לאחר מותנו
וכיצד הוא ישפיע על הסובבים אותנו, אבל אפשר לנחש.
אז הרשו לי להיות קצת יומרנית ולשחק במשחק הניחושים מרומם הנפש
הזה.

היום אני מכירה אנשים מסויימים. חלקם אוהבים אותי, חלקם שונאים
אותי, חלקם... באמצע. יש אנשים שאהבו אותי פעם ועכשיו לא
סובלים אותי, יש אנשים שפעם החליטו שאני אהיה ילדת-כאפות המחמד
שלהם, והיום, משבגרו, הם רואים בי צדדים שלא הבחינו בהם לפני
כן. יש אנשים שכביכול "מוכרחים" להרגיש אליי רגש של חיבה, או
בשמם האחר - משפחה. לחלקם זה בא יותר בקלות, לחלק פחות. יש
אנשים שהכירו אותי בנקודת זמן מסויימת בעבר ובקושי זוכרים אותי
כיום, יש כאלו שפעם, ביודעין או שלא ביודעין, גרמתי לאיזו
תפנית דרמטית בחיים שלהם, יש כאלו שלעולם לא יסלחו לי, יש כאלו
שלעולם לא יוכלו להודות לי די. יש אנשים שאני אמורה, או הייתי
אמורה להתעסק איתם במסגרת
עבודה/לימודים/פעילויות/בילויים/שיעורי נגינה במפוחית פה ואולי
המגע איתם היה חד פעמי, או שלא הספיק עוד להיות כלל, יש אנשים
שהיו אמורים להכיר אותי, אך לא יספיקו, ובכל זאת, מבלי לדעת
כמעט דבר אודותיי, נכללים בקבוצת האנשים שמכירים אותי.
האנשים שמתבשרים על מותי.
כל אחד מאלו יגיב בצורה שונה לבשורה על מותי. גם כלפי חוץ, וגם
בפנים, איפה שאף אחד לא רואה, איפה שהם לא צריכים לתת דין
וחשבון לאף אחד... אלא אם כן הם אפילו לא מוכנים להיות אמיתיים
עם עצמם. והתגובה הזו, באם היא תבוא לידי ביטוי כלפי חוץ,
במעשים או בהבעות, יכולה להשפיע על אחרים.
מי יודע? אולי יבוא אדם, שמשך הכרותו הקצרה אותי לא חיבב אותי
במיוחד, אפילו התנכל אליי מידי פעם, ופתאום נודע לו שמתי, והוא
נתקף שוק. מי יודע? אולי דבר מותי יעורר בו חרטה על הצורה שבה
התנהג אליי, ומאחר והוא כבר לא יכול להשיב את הגלגל לאחור
ולשנות את התנהגותו אליי, הוא ישנה אותה כלפי הסביבה? אולי אדם
חילוני יהפוך דתי, או להיפך?
זה גם תלוי בנסיבות מותי. לדוגמא, והיה ונהרגתי בתאונת דרכים,
ואדם שמעולם לא הכיר אותי שומע על מותי במהדורת החדשות, אולי
הדבר ידרבן אותו לשמור על כללי הבטיחות כשהוא נוהג? אולי יכעיס
אותו שמשתמשים בדמויות של אנשים אמיתיים שקיפחו את חייהם בתור
ז'אנר מסויים של העלאת רייטינג, והיה, ולדוגמא, היו מארחים את
אמי באיזו טוק שואו כדי שתדסקס, רצוי שתוך הזלת דמעה, על מותי
בטרם עת?
אולי אמות בדרכי אל פגישה עם אדם שממתין לי, שלפני כן,
בשיחתנו, אמר לי חד-משמעית שזו ההזדמנות האחרונה שלי להיפגש
איתו, לדבר איתו, להסביר את עצמי, ושאם לא אגיע, הוא בכלל לא
יטרח לברר את סיבת אי הגעתי, ולא יסלח לי לעולם? אולי אמות
במהלך ניסיון לעזור לאדם אחר, ובמותי אחסל, למעשה גם את הסיכוי
האחרון עבורו להינצל?
ישנן הרבה אפשרויות. אולי לחלקכם כל ההתעסקות הזו שלי במוות
באופן נורא פשטני ויום-יומי כזה נראית קצת מורבידית ואיומה.
אולי היא באמת כזו. אבל כשאני חושבת על זה... הדבר שמעניין
אותי יותר מכל הוא העובדה... שהמוות מסוגל לשנות, ולו רק
לכאורה, את דעתם של אנשים מסויימים על אלו שמתו. אדם יכול
לכעוס על מישהו שנים, ולנדור שלא יסלח לו לעולם - אך ברגע
שהאדם יפול למשכב - כאילו בטל הנדר. חלילה לנו מלכעוס על מת.

החיים קצרים מידי. והמלאכה מרובה. לדעתי, מרובה יותר משיהיה
אפשרי להספיקה בזמן שהוקצב לנו. אבל מחובתנו להשתדל להספיק כמה
שיותר. עדיף להשפיע על העולם עוד בחיינו, ולא לאחר מותנו.