בממלכה ההיא שלט מלך אחד, ירא אלים וחסר רחמים.
המלך האמין כי דם ועושר רק בידי האלים הם, "לכן", אמר ליועציו
כשתמהו על המערכת מחוסרת הצדק בעליל, "כאשר יבחר האדם בגורלו,
ינחו האלים את ידו לעבר עושר במקרה של חפות ולמוות ודאי במקרה
של חטא".

"איש זה גנב משכנו ואחר רצחהו", אמר היועץ, "אין צורך להעבירו
במערכת, יש לנו עדים רבים שיעידו על אשמתו." "ומה אם קרה דבר
שאין אתה יודע עליו, אולי רצח הוא את שכנו מחשש לחייו לאחר
ששכן זה ניסה להפלילו?" אמר המלך ליועץ. "אינך יודע דבר, או
שמא אתה האלוהים?" חקר המלך את יועצו הסורר.

הנאשם נזרק לפני המלך. "אדוני המלך, שמי הוא עמרי בן-עמוס,
הנני חף מפשע, לא רצחתי את שכני", התחנן האיש בפני המלך. "אין
משנים תחנוניך דבר, בן-עמוס, אם עשית זאת אתה תומת, ואם לא אתה
תזוכה." ובמילים אלו שילח המלך את בן-עמוס אל עבר גורלו, ברכיו
פקות, כפותיו מיוזעות ומבטו איבד מחיותו. עמרי קפץ ידו
בעצבנות, שלח נשיקה אחרונה לאבותיו שבשמים, הרים ידו הימנית
ושלחה אל עבר הבור השמאלי. רעם מתגלגל עלה מן האדמה כאשר
הועלתה הבימה אל עבר החדר. ברגע שנחו עיניו של עמרי על הבימה
נמלא מבטו ברק, הוא שלח ידו כלא מאמין וכשנגע ידו בבשרה הרך של
הבחורה נפל לרצפה, אינו מאמין על גורלו הטוב. "האלים הנחו את
ידך עמרי בן-עמוס, הנך מטוהר מכל פשע שחטאת, ביודעין או שלא,
מי ייתן וימתקו ימיך לצד אשתך."

וכך עבדה מערכת הדין: כל אדם שהואשם בפשע חמור מספיק, נשלח
לבחור את גורלו. על הצד האחד הונחה צעירה יפיפיה ומספיק זהב
כדי לסבסד את האיש ואת אשתו לעתיד. האיש היה חייב לקח את
הבחורה - אחרת יומת. ועל השני הונחה חרבו של המלך. מי שצד זה
עלה בידו, הרכין ראשו והמלך הרגו.

יום אחד באה אל חדרו של המלך בתו. חסרת בושה וחסרת מעצורים,
הציגה לפניו את נדב, צעיר יפה תואר, אשר ראו על פניו כי הבין
עכשיו שהייתה זו טעות מצדו, פשוט עם, להתעסק עם בת המלך.
כשהבין המלך את פשר מגע ידיהם של נדב ובתו ואת מבטיהם החטופים,
קרא מיד לשומרים. והם מצדם לקחו מייד את נדב לצינוק, ושם הושאר
עד למשפטו. הנסיכה, מצדה, לא ישבה בחדרה ויבבה על גורלו המר של
אהובה; היא ביררה, כפי שרק בחורה יפת תואר ובעלת אמצעים יכולה
לברר, באיזה מן הבורות החרב ובאיזה הבחורה.

ביום המשפט, כאשר הובא נדב לפני המלך והביע את פחדו ביבבה שרק
אדם תמים, טיפש ומאוהב יכול להוציא מגרונו, הפנתה בת המלך את
ידה השמאלית באופן שנראה לנדב מלא כאב ונדב הבין מייד כי שם
טמון מותו. ולכן בהליכה בטוחה באהבתו הפנה נדב את ידו אל עבר
הבימה, כשהוא עומד איתן יותר מרוב האנשים במצב זה. וכך נשמע
הרעם המתגלגל מן הרצפה ואל החדר הועלתה חברתה יפת התואר של בת
המלך. נדב, השמח על היותו בין החיים, הפנה מבטו אל המלך ואז אל
אהובתו שלצד המלך, חיוורת ועל סף עילפון. "מסתבר כי האלים
חכמים מן המלכים", אמר המלך ושילח את נדב ואת אשתו החדשה מן
האולם. הפנה מבטו וראה את בתו מתמוטטת.

באישון הליל נעורה בת המלך שטופת זיעה בחדרה עטוף המשי וההדר.
"אני לא מאמינה שמאהבי לא בטח בי, הפניתי את ידי השמאלית כדי
שהוא יבין כי שם הבחורה והוא הולך לבימת ימין", אמרה לעצמה
בזעם, "ראיתי אותם מחליפים מבטי זימה באותו היום בארוחה, הם גם
דיברו, והוא אמר לי כי  הם רק ידידים. ידידים, הה! אני לא אניח
לזה להיות! אם הוא לא יהיה לצדי, הוא יהיה במקום המנוחה
האחרון!" ובמחשבה זועמת זו בראשה, פנתה אל ארונה ומתחת לשמלת
המשי שכל כך אהבה לקחה את תער אביה. היא הלכה אל ביתו של נדב
ומצאה אותו ישן במיטתו. היא טיפסה אל המיטה, רכנה מעליו והרימה
את התער המעוקל גבוה אל מעל ראשה. "על שהעדפת נשים אחרות על
פניי, "אהובי", אתה שייך לי ורק לי", ובמילים אלו שילחה את
הסכין וקברה אותו עמוק בעצם חזהו של "אהובה". במצב זה מצאה
אותה אשתו של נדב.