[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היתה לה נפילת מתח קטנה כזו. היא ישבה לה סתם ככה, ולא עסקה
בדבר. התעורר בה הרגש הזה, הכמיהה... היא החליטה ללכת הביתה.
טוב, לא באמת הביתה. ללכת למקום היחיד שבו היא מרגישה שהיא
יכולה להיות עצמה, להרגיש עד הסוף. המקום היחיד בו תמיד תמיד
טוב לה. וזה כאילו שכל המחשבות הרעות שם הופכות לרגועות יותר,
והכל נהיה הגיוני בראש.

קצת לפני האבן השחורה היא התיישבה. בד"כ היא הולכת עד הסוף,
היום לא היה לה כוח. לא היו גלים חזקים. הים שקט. אולי גם היא
שקטה איתו.

היא הוציאה מחברת גדולה מהתיק. התחילה לכתוב. היא חשבה לעצמה
שאולי כל מה שהיא הרגישה נשפך עכשיו לתוך הדף, ואולי עכשיו
הדברים יניחו לה קצת. היא באמת צריכה ללמוד להניח לדברים,
לשחרר, להשתחרר.

כל הזמן היא חיפשה משהו. דבר מה היה חסר לה בעיניים והיא לא
הבינה מהו. עד שעיניה נחו עליו, גדול מהרגילים, בגודל של כף
היד שלה. שלושה או ארבעה סלעים ממנה. סרטן. הוא היה ממש רטוב.
השמש עוד לא הספיקה לחמם אותו, כנראה שרק עכשיו יצא מתוך המים.
היא קמה והלכה לכיוונו, ואולי היא הפסיקה להיזהר שלא ליפול.
היא לא הבינה איך הצליחה לאהוב כל כך דבר שפחדה לגעת בו. שניה
אחת מיצמצה, והוא נעלם. קפץ למים שם. בכיף היתה קופצת עכשיו
אחריו.

חבל שיש לה חוש הגיון שכזה.

logic is over-rated anyway

חבל שהיא נותנת לפחד כל כך להשפיע עליה.

כי אם לא היה בה את הפחד הזה אולי היתה עושה דברים גדולים
יותר, דברים יפים יותר... אולי היא היתה מדברת עם הילד ההוא
שישב שם. לא שהיא גילתה בו עיניין מסויים, פשוט, היא רצתה
לדבר, לא רצתה להיות לבד.

אולי היא היתה מציירת יותר, היא הפסיקה לצייר מזמן. כל פעם היה
בה את הפחד הזה - זה לא ילך. כל פעם היתה משווה את הציורים שלה
לציורים של אימה הציירת, תמיד הרגישה רע אחר כך. ואולי היו לה
רעיונות חדשים ודמיונות, והיא לא היתה מפחדת להראות אותם על
נייר.

אולי היא היתה שרה, ככה סתם ברחוב, במקום לשיר לעצמה בלב...
"אני לא רוצה שיחשבו שאני איזו משוגעת..." אבל למה בעצם כל כך
איכפת לה מה אחרים חושבים? בין אם תהיה משוגעת באמת, בין אם
תהיה נהדרת - כולם הרי ישפטו מהר מידי בחומרה.

אולי היא היתה נותנת לעצמה לאהוב, עד הסוף, בלי לפחד להישבר
כשהכל נגמר. אולי היה לה את הכוח לחייך באמת, יום אחרי יום...
אולי היא יכלה למצוא סוף סוף קשר שיחזיק יותר מחודש או חודשיים
או ארבעה. אולי היא היתה שמחה באמת.

and I see no bravery
no bravery in your eyes anymore
only sadness

(No Bravery / James Blunt)

לפעמים היא אוהבת לתת למוזיקה להוביל אותה... למקומות, מקומות
שלעולם לא תוכל להגיע אליהם בלי אמונה. אמונה באנשים, אמונה
בעצמה בעיקר. לפעמים היא מצליחה למצוא את עצמה בכל תו ובכל
צליל ורק זה עושה אותה שלמה. אם לא היתה מפחדת שהגיטרה שלה
תירטב היא היתה לוקחת אותה איתה לשובר הגלים, ואולי אז היא
תהיה באמת הכי מאושרת שיש. בנתיים שני האושרים האלה מופרדים.
בינתיים היא רגע עם הגיטרה ורגע עם הים.

אולי ככה זה עדיף.

אולי בבית צריכה להיות לה הגיטרה

ובחוף הסרטנים...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תעלה על אשה
הרה שכרסה
מתעגלת
ותנסה לספק יצרך
במגע מלפנים.
גל יתנשא
ביניכם, ולשוא
תאמץ חלציך,
היא תחתור, ואתה
על סיפונה
תטלטל.
אלא הפוך אותה
וטעם משושן
אחוריה.
נהג באשה כבועל
את בחורו
במיטה.




דיוסקורידס


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/06 17:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי ארויו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה