מן ההמולה הנוצצת הלכתי
בבגדים חגיגיים
ובסנדלים
ואל רחוב שקט ובטוח יצאה נפשי
בלא הבט אחורה. כלוט.
הדהימה היא לחישת השקט
כאומרת מחד "חבקני"
ומאידך נוסכת בך תחושת בדידות וגעגוע
לתחושת בראשית חוזרת.
כל שבוע מחדש חוזרת.
האספלט והחושך
פורטים על מיתרים דקים
טיול לילי קצר.
"בוא" האספלט קורא,
"הזמן ייעצר" מוסיף החושך.
כך באמצע הדרך נפגשנו,
הלבנה ואני, פניה מול פני שלי,
"גם אתה חצי מסוהר, הבחנתי,
בני אדם כמוך ביקרוני זה מכבר
ומתי אתה אלי?".
ואני השבתי בחולשה
שאשת לוט עמדה באמצע הדרך
לא כאן, לא שם
ובכייה יבשו למלחים גדולים
כי היו מרובים מאוד.
"ואני..." הוספתי "אני בסדום עודני". |