אי שם במקום די מרוחק שכן לו כפר קטן על גבעה רמה, אשר היה
משקיף אל עבר עולם קסום. שביל היה יורד והיה הולך אל טרסות
שבהם היו מגדלים פירות וירקות שונים. אם אפשר היה לתאר את
האווירה במילה אחת היינו קוראים לה אושר.

השביל היה ממשיך והולך ועולה אל גבעה שהייתה צופה אל הכפר ובה
מבנה אבן שבאמצעו עמוד שיש ועליו ספר קדום, שלא השמש והגשמים
הותירו בו מתום.

פעם בשנה היו אנשי הכפר עולים במעלה השביל ומעליהם עדת ציפורים
שהייתה מלווה. והיו עומדים במקדש ואיש זקן בעל חיוך היה ניגש
אל הספר ופותח אותו בעמודו הראשון והיה מקריא את הכתוב:
"האמונה היא הנותנת" אנשי הכפר היו חוזרים אחרי דבריו.

ולמעלה גבוה עד שאיש לא היה יכול לראות, היה היושב במרומים
מעניק אושר וכל הנצרך בכפר וכך היו עוברות השנים...

ובכפר אדם בשם חלקיהו, סקרן ואיש הכל בו והיה רוצה לדעת מה
הכתוב בהמשך הספר, כי הרי הספר היה נפתח רק בעמודו הראשון.  

וכך פנה אל עבר המקדש ופתח את הספר והתחיל לדפדף בו ואבוי
הדפים ריקים ולא כתוב בהם דבר. נרעש ירד אל הכפר ואת אשר קרה
סיפר לאחד מחבריו וסופו שכולם ידעו.

האמונה בכפר פחתה.

ראה היושב במרומים כי אמונתם לא כבעבר, בא והטיל עוני בכל פינה
ופירות וירקות לא גדלו.

לא ידעו אנשי הכפר מה לעשות...

תחילת השנה הגיעה ובני הכפר עלו בשביל שאינו שביל ודממה מעיקה
על ליבם ובמקדש דממה, עד שקם ילד יפה להפליא ואמר "וכי שכחתם
את אשר נאמר, האמונה היא הנותנת. והיא איננה נמצאת באיזו ספר
אלא בליבכם."

שמעו אנשי הכפר דבריו אלו ואמונה הייתה בליבם ופלא נראה. הספר
נפתח מאליו ודף ראשון נראה אך יד נעלמת פתחה בעמוד נוסף, זקן
הכפר ניגש ואותיות זהב לפניו האמונה היא ראשית הכול לאושר
הנכסף ולתקווה.

חזרו אנשי הכפר לכפרם ומעליהם עדת ציפורים מרחפת והנה התבואה
גדלה ואושר נמצא בכול מקום ומאז חיו להם תושבי הכפר באושר
ועושר עד היום הזה.