קשה לדמיין איך אהבה יכולה לבוא אליי... לקרות אצלי.
אני כבר רגילה לשמוע סיפורים של אחרים... של אנשים זרים.
והם חולפים ליד ואף אחד לא יעצור לאמר שלום, להתראות...
החדר ריק והאוויר מתוח - הוא מלא בדאגות, במחשבות,בשאלות...
מי צריך אחרים... שיבואו וילכו... ישקרו שאהבו... יפגעו
ויברחו?...

כשבמרחק של חלומות,
יש "אותו" - כל כך קרוב...
כל-כך רחוק...
בעינים שלו... הירוקות...
אני רואה סיבה...
לאהוב...

כשכל העולם מתהפך בתוכך
אף אחד לא  יודע,
אף אחד לא שם לב...
אף אחד לא שומע...

איך את בוכה בלילות
מחכה שהוא יבוא
מחכה שמישהו יבוא
ויהיה ליד...
מחכה שהוא ייתן לך יד
שיסתכל ישר, ויאמר...
"אני אוהב אותך"

עוברת שעה, יום וחודש
דבר לא השתנה
את בודדה,
זה לא חדש...
את רגילה כבר לא לישון בלילות
רק לדמיין איך זה יכל להיות,
יכל לקרות...
כמו בסרטים, בסיפורים...
שטויות...

הזמן חולף,והוא חי את חייו
רחוק
אפילו לא מתאר
לעצמו
שאי שם יש אותך...
שמחכה...

רק לו...

כשמילים מחפשות את דרכן אל האור,
העיניים רואות את הכל בשחור -
ככה סתם, בלי סיבה
משו לא מסדר,
אני נזכרת בך, ובמה שחסר...

אולי אלו עיניים, ירוקות כמו הקיץ,
או אולי השיער השחור כליל חם,
או העור השזוף כמו שקיעה בערביים
ואולי כל כולך, שנראה כה מושלם?

אך אני לא אשמע לעולם את קולו,
לא אראה איך הוא חי, מחייך או צוחק.
ציורים של עיניו, במיוחד בשבילו
ותמונות שמצאתי והוא לא זוכר...

זה כל מה נותר ומותר לי מכאן -
במרחק של שקיעה, של חלום ושל ים.