לא רוצה לחכות! אין בי את הסבלנות יותר!
לחכות לאהבה, לחיים שיגיעו, להבנה המיסתורית... לחכות שישתנה,
שאשתנה, שהזמן יזוז, יחלוף, פשוט להמתין. לדקה, לשעה, לרגע
שכבר אהיה.
לא רוצה! נמאסו עליי דיבורי הסרק, ההברות היוצאות מפי הסבלנים
או האמיתיים. ובכאב זה, התפרצות זו, איני יכולה לעשות דבר מלבד
הקלה ריגעית במצב רוחי ובסבלנותי.
"אף פעם אל תרצי להיות משהו שהוא לא עצמך". השאיפה או אי
השאיפה הזאת מגדירה ומחייבת. אינני רוצה! אני מקנאה! רוצה
להיות שונה, אמיתית, יפה יותר, מוכשרת יותר. יותר!
אינני מושלמת, אני מודה. זו דרך האדם ואני אחת מן השורה שכה
רוצה להתבלט. ואיך אוכל לעשות זאת בשתיקה וסבלנות מתפקעת? אין
בידי את התשובה. אינני ממצה עצמי כראוי. אפילו לעצותיי שלי כבר
הפסקתי להקשיב. אני סותרת את עצמי ומתכחשת.
במעגל זה אני יוצאת מפסידה.ובמהירות חוזרת לאותה הנקודה.
ולמרות שמבחוץ אינני לבד, כה בודדה אני. התמיכה, תשומת הלב,
ההבנה, האהבה והקירבה שאני מחפשת... נותרה רחוקה.
אינני מעיזה לבקש. לפתוח פי ולהודות באמת. ולא מתוך בישנות או
בושה, מתוך פחד לא ידוע, מרגיז ולא נשלט. ואולי אני פשוט מפחדת
להודות שהוא אכן נשלט והבחירה והכוח כן בידיי, ולא כולם צודקים
והרגשתי, מחשבותיי, בחירותיי, בסופו של דבר הם אני. ולא אחרים,
ולא כולם.
פחדי מהפחד הוא שמכשיל אותי.
אני צריכה לפתוח פה, לצעוק אותי החוצה: אני! ואין בושה בכך על
אף ועל פי. ואם אטעה זה יהיה בדרכי ורק עלי ללמוד, אחרת איך
יהיו אלו חיי?
אז, מהכרות עם עצמי, ועם האמת הטהורה בעיניי ואצטרך להתמודד עם
כך.
בעצם, עכשיו אתמודד עם כך, כי מבריחה בסוף אתעייף וכך עוד זמן
יעמוד בדרכי. לפקוח עיניים, להסתכל סביב, ולא לחכות, לא לדבר,
לפעול, לעשות, למצות את עצמי ואף לשנות. העיקר שאהיה אני ואף
אחרוץ את גבולות הזמן, הזמן שלי.
עליי להגיד תודה ולהכיר בכך שלפחות דבר זה הנני מבינה. ואני
כשלעצמי לא אשפוט את דרכי, רק את מחשבותיי ומעשיי. ואלמד.
ובהבנותיי הקודמות וניסיוני הלא רב ובא בימים, בעוונותיי
ובמחסורי פשוט אהיה אני. כי כשמסירים את הפחד, נשאר רק תהום,
אוויר.