יש רגעים שבהם אני לא עושה כלום חוץ מלחשוב.

הם מעטים, כי לחשוב באמת, בלי הפרעות זה לא משהו שאני אוהבת.
כשאני לבד, אין שום דבר שיעצור אותי מלחשוב את הדברים הכי
קשים. אין אף אחד שיאמר לי שזה לא נכון, כי המחשבות האלה הן
ביני לבין עצמי ואני לא יכולה לומר לעצמי שמה שאני חושבת זה לא
נכון.

אני לא יכולה לעצור את עצמי מליפול.

אני לא אוהבת להתלונן לאנשים אחרים. אני לא אוהבת לספר מה עובר
עליי, ולגרום לאנשים אחרים שירחמו עלי. אני לא אוהבת לשבת מול
מישהו שחשוב לי ולראות בפרצוף שלו שיעמום, כשמה שאני מדברת
עליו יכול להיות מה שהכי מטריד אותי. אבל אני מוצאת את עצמי
עושה את זה שוב ושוב. ואני לא מצליחה לצאת מזה.

זה מדהים אותי לפעמים, כמה ידעתי פעם מה אני רוצה. כשהייתי
קטנה, ידעתי בדיוק מה אני רוצה שיקרה, מה המטרות שלי ומה שאני
רוצה מהחיים. ידעתי את מי אני אוהבת ומי לא, ממי אכפת לי ולמי
אני לא מרגישה כלום. ידעתי מי אוהב אותי ומי שונא אותי, והכל
היה מאוד ברור. לא שנאתי אף אחד והכי חשוב, לא הרגשתי כמו
חתיכת זבל שכולם מרגישים שאפשר להשתמש בי ולזרוק כאילו אני
כלום.

אין לי את זה יותר. האנשים שסמכתי עליהם, שאהבתי אותם, כמעט
כולם נעלמו. או שהקשר התנתק מעצמו, או שהוא נקטע בצורה די
אלימה, או שהם עדיין כאן ואני לא יכולה למצוא בתוכי את הכוח
לומר להם שילכו. כל כך הרבה אנשים השתמשו בי בכל כך הרבה
דרכים, ובכל פעם שאני רואה מישהו כזה, אני מחזיקה את עצמי כדי
לא להתפוצץ, לא להתחיל להעיף סטירות. יש כל כך הרבה אנשים
שמגיע להם. אבל ברטרוספקטיבה, זה תמיד היה ככה. תמיד היו
האנשים האלה שמשתמשים בי כשמתאים להם. תמיד היה מי שינצל אותי
שוב ושוב בלי הפסקה, ואף פעם, אף פעם לא ידעתי לומר להם לא.

הייתה תקופה שלא ראיתי את זה. חשבתי שכל האנשים בחיים שלי, כל
האנשים שנתתי להם להתקרב אליי (וזאת עבודה קשה, אני יודעת שזו
עבודה קשה, אבל אני לא יכולה לשנות את זה) הם אנשים ששווה
לבטוח בהם. אני לא מאבדת אמון באנשים בקלות, אבל עם הזמן אני
מגלה שיש יותר ויותר אנשים שלא שווים את האמון הזה. יותר ויותר
אנשים שלא באמת רוצים בטובתי, שרוצים שאני אעשה בשבילם. ואחר
כך, כשאני מטיחה את כל זה בפנים שלהם, הם קוראים לי נצלנית.
מטומטמת ואגואיסטית.

אני עדיין לא יודעת אם הם צודקים.