אור נרות. בקבוק יין אדום מהסוג הכי זול שיש. מים חמים ונעימים
ממשיכים לזרום וממלאים כבר את האמבט כולו. המים כמעט עולים על
גדותיהם. ובועות, המון המון בועות קצף. חלוק המשי הורוד שלי
כבר מחליק ממני ואני נכנסת לאמבטיה. כל גופי נח ומתעטף בקצף
הלבן המחבק אותי. ריח הסבון מתפשט בחדר כולו ואני שואפת אותו
לתוכי. אני לוגמת מבקבוק היין. הוא כבר כמעט ריק.
מסביב רק דממה, כול -כך שקט שאפילו המחשבות בראשי השתתקו כי לא
רצו להפריע.
השקט נמשך כבר כמה שניות שנראות כנצח.
הראש חוזר לפעילות ותוהה עכשיו האם זכרתי לנתק את הטלפון כדי
למנוע ממי שזה לא יהיה להתקשר ולהציק לי, ומה עם הפלאפון שלי,
והדלת של הבית, נעלתי אותה?... אחרי שנרגעתי כי נזכרתי שדאגתי
לכול בשנייה שחזרתי הבייתה מעוד יום עבודה מפרך, ביקשתי מהאדים
העולים מהאמבטיה לכסות אותי בערפל. המראה בחדר האמבטיה כבר
הייתה מלאה באדים המכסים אותה והפכה לבלתי נראית.
בלתי נראית. כמה חשבתי על להפוך לכזאת.
הכול היה מתוכנן בדיוק. עד הפרט האחרון. להפוך לבלתי נראית.
הדמעות הכבדות שזולגות על הלחי עכשיו ממלאות בעוד סנטימטרים
ספורים את אמבטיית הקצף והסבון. אני שוכבת באמבטיית הדמעות
הפרטית שלי, והדמעות ומי האמבט הופכים למערבולת אחת גדולה.
אני מנסה שוב למצוא את השקט ששרר פה קודם. אבל הוא כבר לא
קיים. עכשיו רק קולות מהדהדים בראשי כלחישות רכות רכות.

הבנתי שזה הרגע. עכשיו. ובעוד זמן לא רב הכול כבר יהיה בסדר.
הכול יראה אחרת. או לא יראה בכלל...
עצמתי את העיניים, ונתתי לעצמי לשקוע בקצף, לשקוע במערבולת
הדמעות והמים החמימים, לשקוע ולשקוע ולשקוע...
עברו רק מספר שניות, ואני מנסה לא לחשוב יותר מידי כדי לא
להתחרט. שוב השקט הזה. השקט חודר לכל עצמותיי. צמרמורת תוקפת
את גופי כמכת חשמל. הלב נשאב גם הוא במערבולת והראש לא נלחם
בנפש.

דקה. דקה שלמה. אני עוד פה. כי משום מה אני לא מוותרת כל-כך
בקלות. אני מנסה להרפות מהכול. אין במה להלחם יותר. נלחמתי עד
עכשיו. זהו. פה זה ייגמר.

עוד דקה עברה. רגע אחד לפני העילפון, רגע אחד לפני איבוד
החושים. רגע אחד לפני שאני מאבדת הכול. ואני מספיקה לחשוב שלא
יכול להיות שככה זה. תמיד לפני כשאנשים חוצים את הקו לעולם הבא
הם מתארים אור לבן. אני רואה רק חושך. שחור על גבי שחור. איזו
המצאה מטומטמת. איזה שקר. אין אור לבן. אני לא רואה מסדרון
ובסופו שמיים עם עננים מושלמים. אף אחד לא בא לקחת אותי.
והחיים לא חולפים מול פניי, אלא רק רגע אחד מסוים שנחצב בי.
הרגע שאיבדתי אותך. הסיבה שאני נחנקת עכשיו. זה כול מה שעובר
בראשי ברגע זה. אין לי לזה הסבר. אין לי הסבר הגיוני למה זאת
המחשבה האחרונה שכנראה תחלוף במוחי ולמה אני לא טורחת לרגע
לחשוב על האנשים שאני משאירה מאחור.

בלי מכתב פרידה. בלי נשיקה אחרונה. בלי הסבר. בלי להתראות.

החושך שוב משתלט, ואני לא יודעת כבר כמה שניות עוד עברו. לזמן
אין עכשיו משמעות. לדמעות אין עכשיו משמעות. לחיים אין עכשיו
משמעות. סליחה, תיקון. לחיים שלי אין עכשיו משמעות.
דממה. אני מצטרפת אליך. כמה התגעגעתי...

"יפה... יפה שלי... בוקר טוב"... לחישות רכות...