"אלוהים ברא את האדם, האדם סובל, האדם מת" (מתוך "פאץ' אדמס"),
עד מלפני כמה חודשים זו הייתה הצורה שבה התבוננתי על החיים,
שחור ולבן, שום דבר אחר באמצע...
בסך הכל מעטים הם האנשים האופטימים ואני לצערי לא אחד מהם. אבל
אני רוצה לספר לכם סיפור שנתן לי תקווה לחיים, ששינה את נקודת
מבטי על החיים..

כל החיים שלי חיפשתי את הטוב מאחורי הרע. משהו שיתן לי תקווה
לחיים, אחרת למה לי בכלל לחיות?!
שנה שעברה כל שבוע הייתי עולה אל הגבעה שעמדה מאחורי הבית שלי.
הייתי עולה ומסתכלת על השמש שכבר הייתה למעלה והשקיפה עליי.
היה חם והיא סינורה אותי ולחשה לי משהו, כאילו איזה סוד כמוס..
היא הייתה כ"כ ברורה כ"כ בטוחה בעצמה, רציתי גם אני להיות כמוה
ולהגיע כבר למעלה. שמעתי אותה לוחשת מבעד לאוזני, "אל ייאוש,
המשיכי, יהיה כדאי".. אולי זה היה רק בראש שלי אבל היא צדקה..

הגעתי לראש פסגת הגבעה והתכוננתי להיכנס לבית ששכן עליה. הבית
הזה היה מיוחד לא כמו כל הבתים האחרים. למרות שהוא ניראה כמו
הבתים האחרים ראיתי את המיוחד שבו, הוא היה קצת מרוחק מכולם
יותר שלו ושקט. למרות כל השלוה שאפפה את הבית, הכלב שהיה בו
נבח על האנשים שעברו בסביבה. הכלב כאילו ניסה להגן על הבית, על
הטריטוריה שלו, כמו שכל כלב אחר עושה. אבל הכלב הזה היה גם הוא
שונה, כמו הבית. הוא לא נבח על כולם, הוא עשה כאילו מן מיון
כזה, של אנשים שהוא נובח אליהם וכאלו שלא. עליי הוא לא נבח,
הרגשתי מיוחדת. בעל הבית החביב קיבל אותי בברכה כמו תמיד וחייך
אליי. עליתי למעלה כשקול קרא לי בשמי. עד היום אני בטוחה שזה
היה מלאך זה שקרא לי.
כעבור שעה אני יצאתי מהבית קורנת מאושר, אני היצור הדכאוני של
העולם הזה. הייתי פשוט מאושרת, רציתי לעלות על צוק כמו זה שיש
במלך האריות ולצעוק כמו לאונרדו דיקפריו בטיטניק. העולם שלי
כבר לא היה שחור אלא לבן זוהר, בלי שום כתם עליו. לא היה לי
אכפת מהפילוסופיה המטופשת שלי ולא היה אכפת לי שכולם אגואיסטים
כולל עצמי. הכל היה כ"כ ברור, לכל השאלות שלי היו פתרונות, איך
לא הבנתי את זה קודם? ירדתי בשביל המפותל למטה יחד עם השמש
שכבר התחילה לשקוע. השמש החלה להחליף צבעים, וכבר לא הייתה
ברורה כמו שהייתה מקודם. ואני שלוה, הגעתי הביתה.

זה לא היה אותו הדבר בבית, לא שיש לי בית רע.. זה פשוט לא היה
אותו הדבר כמו שם למעלה, חזרתי אל המציאות המרה. הכל התחיל
להתערפל, הרהרתי לעצמי...בטח ככה מרגישים אחרי שלוקחים סמים.
היה ניראה כאילו שכמו השמש גם אני התחלתי להחליף צבעים, הלבן
הזוהר שלי התחיל להשחיר, אט, אט..והכל חזר, כל הבעיות.

את התאריך 28/6 לעולם לא אשכח. זו הייתה הפעם האחרונה שעליתי
למעלה.. עליתי למעלה במרץ למרות השמש הרותחת כי כבר ידעתי
שהשמש צודקת והעלייה המפרכת יותר משווה את מה שמחכה למעלה.
הגעתי למעלה והסתכלתי בשעון, הקדמתי קצת, לחשתי לעצמי, כדאי
שאחכה. לאחר כמה דקות נכנסתי לבית הכל היה כרגיל. לאחר שעה
נפרדתי מהמלאך והוא נשק לי פעמיים על הלחיים. הלכתי משם קורנת
מאושר עם דמעות שרוצות לצאת החוצה, בכמויות, אך השמחה לא אפשרה
להן לצאת, האושר ניצח! השמש הסתכלה עליי עם רגשות אשם בעיניה.
במקום שאני אכעס עליה שהיא לוקחת לי את המלאך, אני הודיתי לה
על הכל. ידעתי שאני צריכה לרדת אבל לא רציתי. בסופו של דבר אני
ירדתי כשהשמש לצידי מלווה אותי ושוקעת, אט, אט כמוני. ואותה
כבר מחליף הירח. הכל מתחיל להתערפל אצלי שוב אבל הפעם אני
יודעת שיש לי סיבה לחיות, יש לי למה לצפות.. בלילה כשהלכתי
לישון ועצמתי עיניים הכל נעשה שחור כמו תמיד אבל ראיתי משהו
מבצבץ, צבע אחר, לא שחור. פתחתי את העיניים והכל היה שחור ואז
ראיתי אור בוקע מן החלון, זה היה הירח. הוא תמיד היה שם, איך
לא הבחנתי בו מקודם, רק הייתי צריכה לפתוח את העיניים וגם קצת
את הוילון... החלטתי שבאמת זה לא כ"כ נורא. וגם החלטתי שאני
רוצה להכיר את הנקודה הלא שחורה הזאת קצת יותר..
ניסיתי יום אחד  לעלות שוב למעלה, אך זה לא היה אותו הדבר ללא
המלאך. אבל גיליתי שהעולם לא השתנה אלא רק אני...

למלאך, תודה על הכל....

מצאתי את הטוב!






                         מאחורי הרע...
.