לא חשבתי שאני עד כדי כך קטנה ושבירה, אבל כשזה נוגע אליה אני
הכל, ואני כלום.
במידה מסויימת, עכשיו כשאני יושבת איתה, אני מרגישה בטוחה.
כשהיא מסתובבת בבית עם השיער שלה קופצני ומתפרע, אני לא מצליחה
לדמיין משהו טוב יותר.
ורק אלוהים יודע כמה שאני טובה בלנסות ולדמיין משהו אחר.

בחלק מהפעמים אני יכולה להגיד שאני לא עצמי יותר. או שעצמי
בגדה בי באופן טוטאלי.
אולי נמאס לי ממני, ואני חוזרת אחורה. בינתיים היא לוקחת אותי
למקומות שלא ראיתי.
ואולי זה קצת בנאלי-על-גבול-הדביקות, אבל טוב לי איתה כל כך
שאני לא רואה משהו אחר.

אחרי שדיברנו, הדלקתי סיגריה וליטפתי לה את הגב.
ואני באמת חושבת שיש רגעים שאפשר לחרוט בתוך הראש - או על כל
איבר אחר - ושאם הייתי יכולה, הייתי מציירת לי את הפנים שלה על
העורק הראשי, זה שעובר ליד הצוואר.
כי היא באמת חלק ממני עכשיו, וקצת קשה לי לנשום בצורה סדירה
כשהיא לא לידי.

עכשיו אני יכולה להגיד בביטחון, שקפצתי בפעם הראשונה. מכל
הגגות, והגשרים, ואפילו מחלון של חדר.
אני לא מפחדת יותר משום דבר. אני פשוט אני.
וזה יותר ממספיק.