תחילת אוקטובר
והעיר כולה
גדושה בחרטה
החום כבד,
ושערי שמיים, כך אומרים
פתוחים לרווחה

מזה שבוע,
יד זקנה ויבשה
דפקה על כל השערים עם שחר
וקראה מבין כל החלונות
השכימו קום,
הגיע זמן סליחות.

ורק אני,
יהודי חוטא
סגור בחדר,
עם בקבוק משקה
ודחופות נושם עשן.

וזה אני,
שאשם ובגד וחטא ונאף
ויותר מכולם,
ובעיקר בפני עצמו,
יותר מכל אותם היהודים
שמכים על החזה
כשמונה-עשרה הפעמים,
אם אני איני טועה
שבוחר כי לא להרפות מכל ההבלים
לא מן הבקבוק ולא מן המוסיקה
שבגסות חותכת
את דממת הכיפורים

והייתי רוצה כל כך
להסתתר מאחורי איזו פינה
ולהזין בשקט,
לקול תקיעת שופר
לעמוד הרחק ממבטיהם, ולהביט
באותו קהל קדוש, שופט, עטוף טלית
ולשמוע ניגונים של מחילה,
מבעד אותו חלון מואר

ושם באפלולית
ביני ובין עצמי בלבד,
 כי אין כאן מקום לאלוהים
בשקט לבקש סליחה
על שנים של שקר וניכור
ודמעות תנין
על להספיק, לרוץ ולשנות צורה
על להתחנף, למצוא חן בעיניי... ולזייף
ועל כל שאר סוגי
עבודה זרה.

אבל אני כאן,
בחדר חשוך,
והסרט בוידאו
עוד לא ממש נגמר
וגם ככה כבר חמש בצהריים, צאת החג
ובשבילי
נהיה כבר מאוחר.