עכשיו, כשאני חושבת על זה, אני שמחה שרוני עזב. מאיזושהי סיבה
אני שמחה. נכון, אהבנו מאוד אחד את השני, אבל אני מאוד מאוד
מאוד מאושרת עם שי. הוא כל כך חמוד... וכל כך נחמד.  אם רוני
היה נשאר, אני לא יודעת אם הייתי פוגשת את שי. אני ושי חברים
כבר חודש. ואני שמחה. נראה לי שזה יחזיק מעמד הרבה זמן, והוא
לא יעבור באמצע החיים לאילת.
צלצול בדלת. אני מקווה שזה רונ- אממ... שי. למה חשבתי על רוני?
לא... זה שי. אין רוני. רוני לא קיים. קמתי לפתוח את הדלת.
"מי זה?"
"היי, זה אני." ישר זיהיתי. זה היה שי. פתחתי לו את הדלת.
"היי" אמרתי.
"היי חמודה, מה קורה?" שאל.
"הכל בסדר, מה אתך?"
"הכל טוב. אה תקשיבי, אני נוסע מחר לסופשבוע עם ההורים שלי
באילת." אמר.
אילת?! מה יש לאנשים מאילת?! אילת לא כל כך נחמדה!
"אה אוקי." שי לא ידע על רוני, וגם לא סיפרתי לו.
"אז, רק באתי להגיד לך, ועכשיו אני צריך ללכת לארוז. ביי."
"ביי." אמרתי, וסגרתי אחריו את הדלת.
צלצול בטלפון. אולי זה שי מתקשר להגיד לי שהוא לא נוסע...
"שי?" עניתי.
"אממ... לא נועה, זו אני." אמרה מעיין מהצד השני של הקו.
"אה, סליחה. מצטערת, פשוט רוני היה אצלי הרגע..." אמרתי.
"רוני?! איך?! מה?! למה?!" אמרה, או יותר נכון צרחה.
"לא רוני! שי!" צעקתי עליה.
"את אמרת רוני!"
"אני לא אמרתי רוני!"
"את אמרת רוני! את אמרת 'מצטערת, פשוט רוני היה אצלי הרגע'!"
"לא נכון!"
"כן! את חושבת על רוני! את רוצה להגיד לי שאת עדיין... אוהבת
אותו? אחרי מה שהוא עשה לך?"
אוקי, את זה ממש שנאתי. אני שונאת שאנשים שואלים אותי אם אני
אוהבת מישהו או מה אני מרגישה כלפי מישהו. זה מרגיז! לעומת
זאת, אני אוהבת לשאול אנשים אחרים מה הם חושבים על אנשים
אחרים, או מה הם חושבים עלי. הדעה שלי תמיד הייתה שאם את אוהבת
מישהו, תגידי לו. אם הוא יצחק או אם הוא יגיד, 'לא, אני לא
אוהב אותך', אז עזבי אותו! אז הוא סתם זבל... ואתו דבר לגבי
בנים. הלוואי והיה ניתן ללמד את כל הבנים שהבנות אוהבות
שאומרים להן שאוהבים אותן, ושהבנות לא יצחקו עליך אם תגיד להן
כזה דבר.
"אני לא יודעת אם אני עדיין אוהבת אותו..." אמרתי. "אולי אי-שם
בתת מודע שלי אני עדיין אוהבת אותו. אחרי הכל, היינו חברים שנה
וחצי... אבל מה שהוא עשה לי, שהוא ברח לי ככה, זה היה ממש
מגעיל מצידו."
"נכון. אבל... את רוצה לאהוב אותו או שאת מנסה לשנוא אותו?"
אמרה מעיין.
"אני לא יודעת... זה היה מגעיל... אבל אהבתי אותו הרבה זמן.
תפסיקי לשאול אותי שאלות כאלה, יש לי עכשיו את שי."
"כן, אבל עובדה שאת עוד חושבת על רוני."
"שום עובדה, אולי חשבתי עליו באותו רגע, אבל עכשיו לא."
"טוב, אבל את עדיי-"
"אם לא תפסיקי לשאול שאלות כאלה אני אנתק לך בפרצוף."
"טוב, תירגעי."
"יאללה, אני צריכה לסיים. ביי."
"לסיים? לא אל תנתקי לי, משעמם לי."
"טוב, את משלמת על השיחה..."
"אה נכון. אממ... אני צריכה ללכת. ביי."
צחקתי וניתקתי. ככה תמיד נפנפתי את מעיין כשהיא התחילה לשעמם
אותי.
שעמם לי, אז שמתי ברקע דיסק של ג'ניפר לופז ולקחתי ספר.
אז צלצל הטלפון. אולי זה שי!
"שי?" עניתי.
"אממ... לא. זו אני, חלי." זו הייתי חלי, הילדה הכי מעצבנת
בשכבה. תמיד כשהייתה צריכה שעורי-בית הייתה מתקשרת אלי. והיא
עוד ידעה ששנאתי אותה. היא חשבה ש"אנחנו חברות טובות", כך אמרה
פעם לילדה מהכיתה.
"אה היי..." עניתי.
"היי. מי זה שי?" שאלה.
"אממ... לא משנה." אמרתי. לא רציתי לספר לה.
"נו ספרי לי! את יודעת שאני אל אספר לאף אחד!"
"לא רוצה.. עזבי."
"נו, אני החברה הכי טובה שלך!" Yeah right... NOT!
"אממ... לא משנה. עזבי!"
"טוב, אבל אם תרצי לדבר על זה, תפני אל החברה הכי טובה שלך...
אני!"
לא, אם אני ארצה לדבר על זה אני אתקשר לחברה הכי טובה שלי...
מעיין!
"טוב, תודה." אמרתי. "ביי."
"ביי." אמרה וניתקה.
רגע, למה היא התקשרה?
שוב צלצול בטלפון.
"הלו?"
"היי, זו שוב אני." כמובן, חלי.
"כן... מה שכחת?"
"עזרה. אני כרגע מתכוננת לבגרות בלשון... אני צריכה עזרה בספר
בעמ' שמונים ו-"
"אין לי זמן עכשיו חלי, מצטערת. אני חייבת ללכת. ביי" אמרתי,
וניתקתי מהר לפני שתגיב. אני יודעת שזה די מגעיל להתנהג ככה,
אבל כרגע אני עייפה, יש לי שיעורים שלא סיימתי ואני מצפה לשיחה
מרונ- שי! זה מעייפות... בטוח. אני הרי לא חושבת על רוני, הוא
סתם מעצבן.
אז, לילה טוב שי...