אבא שלי לא מרשה כלום. קודם שאלתי אותו אם הוא מרשה שאני אלך
עם החברים מהכיתה לפיצה. אמא מיד צעקה מהמטבח, מאחורי הרעש של
שטיפת הכלים, שאין כסף לדברים כאלה, ומה אני חושב שהיא קוטפת
מהעצים. אבא אמר לי בשביל מה לך, עדיף תקרא איזה פרשת שבוע. גם
ככה הקריאה שלך מאוד לא טובה ואפילו המורה התקשרה.

הכי אני שונא שהגדולים משקרים, שהם חושבים שבגלל שאני קטן אז
גם אין לי שכל. המורה יעל לא הייתה מתקשרת אליהם, אני התלמיד
הכי חרוץ בכיתה חוץ מעמוס שהגיע השנה ויודע לעשות חיקויים של
רובוטריקים.

ברור שלא אמרתי להם שכל הקטע זה בכלל לא הפיצה ושלא אכפת לי
סתם ללכת ולא לאכול. פשוט כבר אמרתי לשושי שיושבת לידי אם היא
יכולה להגיד לאורלי אמדדי - שהיא חברה שלי כבר שלושה ימים,
שהיום בערב אני אבוא לפיצה ואם היא רוצה אז היא יכולה לבוא גם.
הם לא מרשים כלום. זה לא פייר.

אני אחביא להם משהו. שבוע שעבר החבאתי את השלט השמן של
הטלוויזיה ולקח להם שעתיים למצוא אותו בין שתי הכריות של הספה
החומה.

לאחי הגדול אין חברה, אני חושב שזה בגלל שיש לו משקפיים. גם
לאף אחד בכיתה שלי אין חברה, זה בכלל מזל שיש לנו בנות בכיתה,
אבא אומר ששנה שעברה העירייה הסכימה לתת כסף שנלמד בנים ובנות
לחוד - כמו שצריך, ומאז שהם הצליחו לשים את מועלם מהשכונה
במועצת תל אביב, במקום שיהיה יותר טוב - נהיה יותר גרוע. אז כל
מה שאני יודע על בנות זה מהספר 'אל עצמי' שקראתי אולי עשר
פעמים כבר.

נתי ששונוב בא אתמול לכיתה עם 'הצמה של דן' שזה הספר ג'ינג'י
החדש והשוויץ כל הפסקה. הראה לכולם ולא קרא מילה עדיין. אם היו
קונים לי אותו, הייתי גומר אותו בלילה אחד. אמא אומרת שלקנות
ספרים זה ממש בזבזנות ושבשביל מה הם עשו לי מנוי בספריה הכי
טובה ביד אליהו ושיש שם המון ספרים. אני לא אומר לה שאין עוד
ספריות ביד אליהו ושגמרתי לקרוא כבר ארבעה מדפים מתוך השמונה
של הילדים ונוער.

אח שלי אמר לי שחברה זה סתם בלגן וכששאלתי אותו איך הוא יודע
ואמרתי לו שבטח גם אף פעם לא הייתה לו בכלל אז הוא התעצבן
והעיף לי בוקס ביד. מהבוקסים הכואבים שלו עם האצבע האמצעית
הבולטת. אני סופר את הצלצולים של השעון הגדול בסלון. כבר
שמונה, בטח היא הלכה כבר. בטח היא לא באה בכלל.