רק עכשיו אני קולטת כמה שאבא שלי צדק כשלא הרשה לי בצעירותי
לראות סרטים כמו "רוצחים מלידה" או "קליפורניה". חשבתי שכל מה
שהוא אומר- שסרטים משפיעים על התפתחות החשיבה והכל, בעיקר
כשאתה בעצמך מאוד מבולבל- חשבתי שהכל זה בולשיט מתנשא, שטויות
חנוכיות. אז ראיתי הכל, כל סרט עם איזה בחור אלים שמקלל הרבה
ומתלבש מגניב. וכן ידעתי לעשות את ההבחנה בין סרטי איכות לבין
זבל של חיקויים. בכל זאת, ידעתי שלא כל סרט על סמים ועם מוזיקה
טובה שווה צפייה ומחשבה. בכל אופן, הדברים האלה שינו לי את
העולם, את כל תפיסת המציאות שלי. כל החברים שלי התחלפו באנשים
מוזרים יותר, שחשבו כמוני ואהבו את מה שאני אוהבת, שנטשו מאחור
חיים שלמים ומושלמים: מכונית יפה, סטים תואמים למיטה, חדרי
ארונות גדולים, מאות דיסקים ועוד הרבה דברים חסרי תועלת, שחשוב
שאנשים יראו שיש לנו. אני מכרתי את כל הדברים שלי, אבל שמעתי
על אחד שפשוט שרף את כל הדירה שלו וחי עכשיו על כספי הביטוח.
הוא אחד מאלה שהכניסו אותי לכל הבלגן הזה, ובמבט לאחור אני
כמעט בטוחה שהוא לא קיים. ובכלל, הוא סיפור של מישהו אחר. אני,
אולי כמוהו, לא עשיתי את מה שעשיתי כדי להרשים מישהו או למרוד
במוסכמות כלשהן. פשוט רציתי קצת עניין בחיים שלי, להרגיש שבכל
זאת יש בי משהו שמבדיל אותי מהשאר, להרגיש משהו, אפילו אם זה
רק כאב. ראיתי בסרט איך זה קורה, וגם רציתי. רציתי להיות
הגיבורה של היום שלי, רציתי קצת תהילה, רציתי לנסות סמים חדשים
כמו מוריסון ומקרגור, רציתי לאהוב כמו ריבר פניקס. רציתי להעיף
מבט אחד באנשים, ושהם יבהלו ויניחו לי. הצלחתי להגשים את הרוב,
אבל עם הטוב בא הרע: גיליתי את גבולות הפחד, גיליתי עד כמה
בדידות יכולה להכאיב, גיליתי עד כמה אפשר להיות מבולבלת ועד
כמה קשה למצוא עבודה כשמסתובבים עם פנסים בעיניים. אבל גם
מצאתי אמונה חדשה וסיבה לקום מהמיטה, לפחות בצהריים, לעצום
עיניים ולהכנס לסרט, ובכל זאת לדעת שמשהו לא ממש בסדר.
והפחדים, הם גמרו אותי לגמרי. לא יכולתי לישון, לא הייתי
מסוגלת להיות לבד אפילו לרגע.
ואז מצאתי את עצמי שוב שותה ומעשנת משהו בפאב קטן וחשוך שבו
ישבו כל הפריקיים התמהוניים והשיכורים, כל מכובדי העיר
והטריפים. וכולם הכירו אותי וכבר ראו בי חלק בלתי נפרד מהקהילה
הקטנה והפסיכופטית שלהם. ואחר כך יצאתי החוצה כדי ללכת שוב
מכות, לחוש את הכאב, לפתוח צלקות ישנות שאחרים עשו לי ושאני
עשיתי בעצמי, כמו לפתוח ספר זכרונות. וכל פעם בראד פיט היה
קופץ וצועק מסביבי, מעודד או מקלל אותי או את היריב שלי (תלוי
מה בדיוק שתיתי), ובסוף, אם הייתי מנצחת, הייתי מלכת העולם,
ואם הייתי מפסידה, הייתי אוספת בשקט את הגאווה שלי ולפעמים גם
שן או שתיים, והולכת לשתות עוד קצת.
ועכשיו, כשאני שוכבת כאן בבית חולים הזה עם כל הגוף כואב וחבוש
אחרי שריסקתי את עצמי ואת ה"דייט" שלי במכונית היפה והחדשה
שלו, אני מפחדת להסתכל במראה ולראות את הנזק שעשיתי לפנים שלי
אחרי שגיליתי מה קרה לבחור, מפחדת לראות קהל קטן של אנשים שלא
קיימים ושלא קיימים עוד, עומדים מאחורי, מחייכים ומחכים שאעבור
את הגבול האחרון שלי ואצטרף אליהם. חלקם לוחשים לי בלילות על
היכל תהילה קטן לגיבורים כמוני, חלקם זועקים ומספרים סיפורי
זוועות על העונשים שמצפים לי, אבל אני יודעת שלא לשם אני
שייכת. המקום היחיד שיקבל אותי, שלמען האמת כבר קיבל אותי,
תודות למערכת המשפטית, הוא המחלקה הסגורה, שמלאה באנשים עם
מבטים ריקים ובהרבה הרבה סמים.
אולי בכל זאת הייתי צריכה להקשיב לאבא שלי