Mit Verlaub von Euer Gnaden, קורא יקר - הרי כך קורא פיודור
הזקן בלילות לבנים, בושה כזו! - אם תועיל להטות אוזן ולרכון
מעט כלפי הדף - כמובן בתנאי שהשעה לא דוחקת, והנך פרי של פנאי
- אספר לך ספור, כמובן בצורת משל (כפי שאומרים עמיתינו לשולחן
של מעלה) - אל תקח דבר שכתוב בו כפשוטו ואולי עדיף שלא תיקח
כלל.
בוא וראה. גיבורנו, כפי שאתם רגילים מפעמים קודמות, ואני אכן
מתכוון לגוון במעט בסיפור הבא, הוא נער כבן שמונה עשרה, un
poco delicado de salud. ובאומרי salud אני מתכוון לדרגה
הגבוהה ביותר והנעלה ביותר של בריאות, כזו שאף לא בסוף הספור
תימסר, לאחר למודים רבים, הזכות לטפל ולרפוא אותה. כבר כמה
ימים הוא מחליף, מהר מדי ובסרות טעם מוחלטת, לטעמו, את האצטלות
בהן נהנית נפשו להתחטא. הוא חומד חברה ומסתגר בפניה, קורא
לאהבה ובז לה, יוצא לטיולים ארוכים, ומכיוון שאדם לא רואה היכן
מסתיים, נותן דעתו כיצד והיכן הסובבים אותו מסתיימים, לא פוסח
על גדולי הדור וענקי עולם, דבר שמחד גיסא מעמיד אותו במבוכה
בפני עצמו, ומאידך גיסא משניא אותו על חבריו - אם כי מיותר
לציין שהאחרון לא רק שאינו מטריד, אף מבדח מעט את דעתו
השברירית של גיבורנו, שמעתה ואילך יכונה יהונתן, שם זמני.
והיום משהו השתנה. שיערו הסתדר יפה יותר, גבו נזדקף, ואף כי
נצטמח פצעון קטן בעל קצה מוגלתי על פניו העגולות, תופס מקומו
המפוקפק על לחיו השמאלית, לא יכול היה להמשיך בסגר הכפוי,
והחליט לצאת החוצה ולהראות עצמו בפעם האחרונה בשיא תפארתו.
מכנסים חדשים שנקנו לו ביום אתמול, החליפו את מכנסיו שהילך בהם
היום, אותם קיפל בזהירות שני קפלים, שכן או שהיה יותר מדי קצר,
או שהיו ארוכים מדי. בנוסף לבש את חולצת המקטורן הלבנה שלו,
ולפני שפתח את דלת הדירה על מנת לסוגרה בעוד רגע או שנים
ולהגיפה עליו, זקר את מקטורנו בצורה פרובוקטיבית, חלקו זקוף
וחלקו שקוע.
אני מוכרח לציין, אף כי איני נהנה ללטף את האגו המלוטף מדי של
גיבוריי, שיוני נראה, שכה יהיה לי טוב, כאילו נמשך מתוך ז'ורנל
אופנה צרפתי או לפחות אמריקאי - אינני מבין כל כך בז'ורנלי
אופנה כגון אלו, בכל אופן כוונתי לומר שנראה טוב. זוהר זה שאף,
בחסדו, לפזר גם על בריות אחרות עבורן האור גנוז. לא הניח כף
רגלו על המדרכה, פגש בשכנתו הצעירה, המבוגרת ממנו בארבע שנים,
וחש כפי שחש, פתח עימה בשיחה. היא קמצה באגרופה את מפתחות
הדירה, נראית בהולה כמעה להיכנס לדירתה, לו ידענו מה מצפה לה
שם. יוני לחצה לשיחה. "השתחררת כבר?", שאל והחליק שיערו
אחורנית, ממש כפי שטווס מנסה להגדיל את גופו בעבור נקבה
מנוקבת. "לפני שנתיים כבר, מזמן.", "לא ידעתי, אף אחד לא טורח
לספר לי", הוא רטן והיא התבוננה בו, בדלת, ושוב בו וחייכה. זה
היה החיוך לו ציפה. "ומה את עושה עם עצמך עכשיו, לומדת?", דחק
אותה לדבר על לימודים, אולי תשאל מה הוא לומד, ויוכל להתפאר
בפניה על עזיבתו המתוכננת לעיר אחרת. "לא", סיננה מבין שפתיה:
"אני עושה פסיכומטרי, ועובדת. ללמוד זה אח"כ", ואת משפט זה
סיימה כבר מחוץ לטווח שמיעה אנושי. הלכה לה פרגית, תבוא אחרת.

אף כי אדון של מעלה נתרצה, וחטאינו כופרו בסבל עבור השנה
החדשה, חם היה כבחודשי אב-אלול. אפילו השמים הניחו אותנו
לעניינינו ונסתתרו מאחורי ענני שרב כבדים. חול נשמת וחול הרחת.
יהונתן המסכן! בגדיו הכבדים העיקו עליו, ולא יצא מהרחוב, כבר
כתמי זיעה נתגבשו ברורים תחת בתי שחיו, מכנסיו נדבקו לרגליו,
והדש הזקור, שבביתו נתנשא בגאווה, תש כוחו ונשמט עם נושאו. אבל
יוני שלנו, אפשר לסמוך עליו! היה שקוע בהרהוריו שלא נתן דעתו
על האנשים שעוברים אותו בהולים וטרודים, חלקם נאבקים אל תוך
הפלאפון, וחלקם מחביא ראשם בחזם רצים עבורם; אף לא שהוא וכוכבו
תלושים מעט מן המציאות התל אביבית הקופחת. נשים, טעה, אינן
מחפשות כוכב - מי עומד בזה - או ורתר, או רומאו. הן מחפשות גבר
בעל קומה ממוצעת, ספק שרירי ספק מלא, שיידע לתפוס להן היכן שיש
לתפוס, וללטף - רק בשעת דוחק - ושלום על ישראל: שיהיה משהו
פשוט שאפשר לסמוך עליו. איננו נמנעים מלהודות שיוני הוא עוף
מוזר.
עתה תפס אותו ענן רפאים סמיך וחום של עשרות ציפורים נודדות,
שכן הימים מתקצרים והחורף כבר לא רחוק כל כך. היטב אנו מודעים
לעובדה שבחודשים שבהם מתרחש מסעינו, פסקו הצפרים מנדוד. והרי
יוני נשבע באוזני שראם. נאמר שלולא ננסכה בו שכינה מלמעלה לא
היו דברים בגו, וכיוון שבהשתוקקות קיבלה, ראה את אשר ראה. בית
אין להן, הרי כל חורף בוגדות מחדש במעוזם שקיבלם, ובמצוקתו
לוקחות את רגליהן הקטנות ומכות בכנפיהן הילדיות באוויר
ונוסקות. עם זאת, אל נחטא להן. שכן לאותו בית לא בית חוזרות
במדיוק כל שנה לאחר מסע של אלפי קילומטרים. ועתה צפור דרור,
הוא משתחרר מכבלי ביתו ועירו ואף הוא עוזב. מהלך ברחוב יהודה
הנשיא, עובר על פני ביתו הישן, הקטן האפור, אותו עזב לפני שנים
רבות בעבור בית חדש ויפה ומרווח, משוח בצהוב בוהק, מעוטר במיני
אבנים. עברו שנים וכאילו התרחש אתמול. חקוק הבית על דמותו. שם
בכה, עטף בגופו את מעקה גרם המדרגות שלא היה מאובק, חיפש בעצים
מבוקשו לבנות בתוכם בית עם חבורתו, והיה. בביתו החדש גרו ילדים
מהכיתה שלו ומבית הספר, ונחרד למחשבה שעצמיותו ויישותו ישייטו
לתוך חלונותיהם ויזמינו אותם. שתק.
הוא עמד במעבר החציה וחיכה שמשהו ישים לב שהוא מחכה, ויעצור
עבורו ויאפשר לו לחצות את הכביש. כיוון שהכביש פנוי, חצה בלי
שישגיחו בו. כשעמד לעלות על שפת המדרכה, נתן דעתו על ילד קטן
שגחן על אופניו המוטלים בכביש. יוני גדול ויפה והילד קטן
ופוחד. נטל אופניו, יישרם, והעמידם לרשותו.
בשמחתו כמעט שעלה על גבר בגיל העמידה, שגבו כפוף על ארגזים שזה
עתה חתם. "אתה לא רואה לאן... אה, זה אתה. נבלות פה כולם,
מלשנים. כל אחד דואג פה רק לתחת של עצמו אני אומר לך. לתחת של
עצמו וזהו. בסדר, אני אומר. שיחנקו. שיחנקו. זונות פה כולם.",
זה היה המוכר במכולת בה היה קונה כילד קטן. כיוון שלא חזר
לדירה, לא חזר למכולת. משמאל לאיש עמדה החנות, חשוכה, וריקה
וכל מדפיה מרוקנים מתוכן. המוכר רימה פעם את יוני בעודף. ממשיך
בטיולו הלאה, הגה במוכר ובאחותו שניהלו את חנות ילדותו. את
החנות עזב, ומילדתו החל להיפרד. אגלה לכם סוד, שטיול זה שעורך
היום יוני, ערך גם אתמול וגם ביום שלפני אתמול. אם הלך במכוון
לאן שהלך, איני יודע ואולי הרגל שעשה לרגליו - הוא שהביאנו לאן
שהביאנו. לאן הביאנו? הביאנו לארמון, ובארמון רדומה נסיכה. אמת
היא שאין הבית שונה משאר הבתים, ואין שונים דייריו משאר
דיירים. שם ליבו לנערה, אחרת היא. אומנם אינו זוכר מראה, ויפי
קולה, ונעוריה - שכחה כליל. לא שכח שנפשו כמהה. למה כמהה נפשו
של יוני? אף יוני איננו יודע. חרש הוא עומד כנגד הבית, רושם את
השמים הרקועים מעליו משנים את צבעם. אלו שמים ללא מסך עננים,
שמים שלא זקוקים לדבר.