"את נידונה לכסא החשמלי", אמר השופט בקולו הקר ודפק בפטיש 3
פעמים.
מעניין מה הדפיקות האלה אומרות, הן תמיד נראו לי טיפשיות
ומיותרות. הוא חושב שהוא גבר כי יש לו פטיש? נותן לו להרגיש
כוח? עליונות? שילך להזדיין...
לאחר שרעש הדפיקות סיים להדהד ברחבי האולם, קמו מכסאם 4 דמויות
חסרות פנים, שהיו לבושות במן גלימה שחורה כזו כמו של נזירים.
כמה אופייני. חסרי אופי, צורה ומין, מה יותר הולם מגלימות
שחורות?
הם ניסו להקים אותי ממושבי, אך מגעם היה קפוא אז מתוך רפלקס
העפתי את ידם. "אני אקום לבד, תודה. אני לא נכה, אני צעירה
וחזקה ועדיין לא הגעתי לגיל שבו הגוף שלי מתחיל לבגוד בעצמו
ולהתפרק כמו פאזל מושלם שילד בן 4 חוטף קריזה ומחליט לפרק
ולפזר את חלקיו לכל עבר בפראות".
אז קמתי לבד. טוב, לכסא החשמלי אם כך.
הם ליוו אותי לחדר מוזר מתחת לאדמה, שמרכזו ניצב כסא מגניב.
חוברו אליו מיליון שקעים ותקעים והיו לו הרבה חגורות ואפילו
קסדה כזו שיורדת, כמו שיש במספרות.
הם הושיבו אותי על הכסא והפעם לא התנגדתי למגעם. סיבה אחת לכך
הייתה שלא יכלתי בחיים להתיישב בעצמי, אין מצב. לקום לבד זה
סיפור אחד, אבל להתיישב על כסא המוות שלי זה סיפור אחר. הסיבה
השנייה הייתה שבאותו רגע פשוט הייתי זקוקה למגע. אמנם מגעם לא
היה חם, אוהב או סימפטי במיוחד, אבל אפילו המגע הכי זר, קר
ומנוכר בעולם היה מתקבל אצלי בברכה.
הם הושיבו אותי, הורידו אל מעל ראשי את הקסדה המוזרה, חגרו
אותי בידיים, במותניים, ברגליים ובצוואר, כדי שאני לא אזוז
כמובן בזמן שמחשמלים אותי. אחרת אני אהיה בשר נא ולא צלוייה
כראוי. לאחר כל הסידורים, הם נעמדו מלפניי בשורה מאיימת.
"את מוכנה?" שאלה אחת הדמויות ללא הפנים. הקול של הדמות היה לי
מוכר, אהבתי אותה פעם. פעם היו לה פנים ומגע חם ואוהב...
ועכשיו היא אחת משלהם, והיא הורגת אותי.
"לך להזדיין", עניתי. לא התכוונתי לפגוע ברגשותיו, אבל מכיוון
שאלה היו מילותיי האחרונות לא היה לי ממש אכפת.
אז הוא לחץ על כפתור ה-"on", אבל שום דבר לא קרה. לכו תסמכו על
טכנולוגיה... כבר היה עדיף להעלות אותי על מוקד ולשרוף אותי.
זה אותו אפקט בסופו של דבר - בשר צלוי, רק שזה היה מצליח לשם
שינוי. ואם הם כל כך מתעקשים להיות מודרנים ומתקדמים, הם יכלו
פשוט לירות בי. ואח"כ לשרוף אותי אם הם ממש מתעקשים על אפקט
הצלייה.
בא טכנאי וגילה הבעיה: התקע אינו בשקע. אכן, טעות נפוצה
ואנושית. אז הטכנאי תיקן, וכל הדמויות עמדו ומחאו לו כפיים
בהערצה.
אכן, הטכנאי התגלה כאדם חכם, משכיל, כריזמטי ובעל כשרון לפתור
בקלות בעיות מסובכות. חשתי בוז כלפיו. מבחינתי הוא סתם טיפש,
אידיוט, נאד נפוח ומטומטם. אולי סתם חשתי את זה כי הוא תיקן את
מכונת המוות הקטנה שלי.
הדמויות הודו לטכנאי מקרב לב, עשו לו מין טקס הערכה קל, העניקו
לו צלש"ים, ביקשו חתימות ושיחררו אותו לדרכו.
עוד גיבור יצא לעולם. איזה כיף.
עכשיו, כשהכסא תוקן והכל כבר מוכן, חזרה הדמות הזרה והמוכרת,
בעלת המגע הקפוא והחם, בלי להגיד מילה לחצה שוב על המתג.
אכן, התחשמלתי כהוגן.
"הנה, אני מתה, אתם יכולים ללכת עכשיו", אמרתי לדמויות חסרות
הפנים. דמות אחת התקדמה, לחצה על מתג ה-"off" ויצאה החוצה.
אחריה יצאה עוד דמות ואחריה עוד אחת. רק הדמות הזרה והמוכרת
נשארה איתי.
"את יודעת, אף פעם לא רציתי שתמותי", אמר לי הקול הזר והמוכר.
"זה בסדר", עניתי. "לא אכפת לי למות, אני אוהבת אותך אז אל
תדאג לי".
לפתע הדמות התחילה לקבל פנים. התהליך היה איטי וכנראה שמכאיב,
כי הדמות עשתה קולות שנשמעו כמו קולות של כאב.
והנה הפנים שכל כך אהבתי, והפנים האלה התקרבו אלי ונישקו אותי
וחיבקו אותי והמגע כבר לא היה קר. עכשיו יכלתי למות בשקט, אך
החרטה היחידה שחשתי באותו הרגע הייתי שאמרתי לו מקודם ללכת
להזדיין. כי כן אכפת לי.