בחבל ארץ ששכן ליד הים,
הייתה בו בשלטון הנסיכה,
צווחה על נתיניה בקול רם,
וכך הרסה לכולם את השמיעה.

ויום אחד בחור אחד פשוט,
ולא נסיך,  היה הוא חצוצרן,
אזר הוא אומץ וללא לאות,
ניגש לנסיכה אל השולחן.

הו,  נסיכה יפה שלי,  אמר,
הריני והטי נא את אוזניך,
כי איך אוכל אחרת לך לומר,
אוהב אותך,  חולה אני עליך.

צרחה עלתה אל השמיים אדירה,
ובחצר נרשם מטר של ציפורים,
תיקחו אותו לכלא,  היא פקדה,
ותזרקו את המפתח לכלבים.

למחרת הבוקר שם עלתה השמש,
אך הבחור,  לא שש הוא לראותה,
כי לאחר האירועים של אמש,
תלה עצמו, מסכן, על הסורג בתא.

הנסיכה שמעה ועצב בה ניכר,
צביטה בלב הרגישה היא פתאום,
כי אז היא נזכרה שפרצופו מוכר,
היה זה ילד שהופיע בחלום.

שנים רבות שינו תווי פנים וגוף,
וגם השם שלו שונה זמן רב מכבר,
אך נפש האדם היא השילוב,
שלא רואים בצפי מנוכר.

עם הזריחה השם חדרן מלכות,
את פעמיו אל חדרים,  בגאווה,
נכנס הוא חיש,  ושם תלויה על חוט,
התנודדה גווית גברתו הנאווה.