מה עושים כאשר שתי אבני דרך חשובות ומשמעותיות גורמות לך לעמוד
ביניהן ולבחור?!
מה קורה כאשר מותחים לך את החבל עוד ועוד במטרה לראות מתי הוא
יקרע?!
כמה לחץ בנאדם יכול לשאת לפני שהוא מתמוטט סופית?!
למה כל כך קשה להרים את הראש מעל פני המים ולא לתת לעצמך
לטבוע?!
איפה ניתן למצוא קצת שלווה נפשית ומנוחה רגעית לפני ההשתגעות
הסופית!?
מה יקרה כאשר הענף לא יעמוד בעומס וישבר?!
מדוע אי אפשר לעזוב את הכל ולברוח הכי רחוק שאפשר?!
איך חוצים שלולית ענקית של בוץ טובעני בלי לשקוע בתוכה?!
למה דווקא כשצריכים כתף תומכת בזמן הכי קריטי כולם פתאום
נעלמים?!
בשביל מה אנחנו בכלל בחיים?!

אני שונאת להיות תלויה באוויר, על חוט דק שכל משב רוח זעיר
יכול בקלות לקרוע אותו.
אני שונאת ללכת לקראת עתיד לא ברור ולא ידוע כמו סומא בערפל.
אני שונאת את זה שהכל מסביבי מתפרק ואני לא יכולה לעצור את
זה.
אני שונאת את מצבי רוחי המשתנים האלה, והסבל הזה שתוקף אותי.
ואני שונאת כל המסכות הארורות שאני צריכה ללבוש על עצמי במטרה
להסתיר.
אני שונאת לומר כמה שאני שונאת, אבל אני שונאת, אני שונאת
שכואב לי.

ועכשיו שקט.
ונדמה כאילו הוא השקט שלפני הסערה.
ואלוהים, כמה שאני מפחדת מהסערה הזאת.
שמישהו יעצור אותה וימנע ממנה להגיע.
יש לי תחושה שהיא תהרוס את המעט שנותר.

נשאר רק לחכות ולראות...
לאן בעצם הרוחות נושבות.