הייתי בטוח ששמעתי משהו.
לא היה לי ממש כוח לקום ולבדוק. התהפכתי בחצי גלגול על הצד
והמשכתי לישון. הרגשתי שמשהו נוגע בי, בפנים, כמעט מלטף אותי,
היה קצת נעים וגם מוזר.
זה עצר על הרקה, ופתאום הרגשתי את זה, קר, מתכת קרה. לא הספקתי
לפקוח עיניים, וכבר שמעתי את הלחיצה על ההדק.
קפצתי מהמיטה, מעוד חלום זוועתי.
הלכתי לסלון ומשם המשכתי למטבח, כוס מים קרים זה בדיוק מה שאני
צריך עכשיו. כמעט הדלקתי את האור, כשקלטתי אותו יושב על הכיסא,
יד אחת בתוך הברדס, היד השניה על השולחן.
"רוצה מים?", שאלתי, בחצי נימוס. "לא, אבל תודה בכל מקרה", הוא
אמר לא-אמר. מזגתי לעצמי חצי כוס עם מים קרים, מילאתי אותה
בקרח והתיישבתי איתו. "אז מה?" מנסה לפתח איזו שיחה סתמית.
"מה נראה לך? ציפורי לילה משוחחות? אתה יודע למה אני פה..."
"נכון נזכרתי! הנה זה, בחמישיות". הבאתי לו את המזוודה.
"הכל?" הוא שאל לא שאל.
"הכל", עניתי לו בשקט, "30 שנים".
"ומה עם ההלוואה שלך?"
"תפסיק להציק לי, אתה תקבל את זה, והתנאים שלכם זוועתיים..."
"אתה מנהל את החיים שלך..."
"בסדר, עוד מעט יהיה לי את כל הזמן שבעולם להחזיק לך..."
"היית צריך להישאר במסלול החיים שיועד לך".
"אז היו שינויים..."
"אני לא דואג, אתה זה שחי על זמן שאול..."
לעזאזל איתו, אני חוזר לישון.