מי זה שם? שאלתי, אך ללא הועיל. אין קול ואין עונה.
לא עברו יותר מכמה שניות ונשמעה לחישה נוספת: ''מכוערת...'',
היא הדהדה סביבי.
החלטתי שלא לייחס חשיבות לקולות משונים אלה, הרי איזה אדם שפוי
מדמיין לחישות שכאלה?
המשכתי בדרכי, ובכל זאת וליתר ביטחון חיפשתי בעיניי פנים
זועפות, עיניים כועסות או סתם מבט משונה המופנה כלפיי, אך
לשווא. לכל מקום אליו שלחתי את מבטי מצאתי סבירות פנים
וסימפטיות שאין כדוגמתן, אינספור הבעות מחייכות מקרינות אליי
חום ואהבה.
''שנאה!'' הסתובבתי בבהלה פתאומית, אך גם הפעם לא הצלחתי למצוא
את הלוחש המסתורי. ביש מזל. מי זה ההולך לצידי ולוחש דברים
כאלה מאחורי גבי? האם זו אחת מהפנים החביבות?
המחשבה עוררה בי פחד על ממשות העולם עליו אני מסתכלת עכשיו.
האם כל הפנים באמת מחייכות אליי? או שאולי הבעתן משתנה כליל
ברגע הפנותי את הגב אליהן?
הרי זה מגוחך! ניסיתי להרגיע את עצמי, אף על פי שידעתי שהספקות
לא יסורו עוד מלבי. וכי איזו סיבה יש להם לשנוא אותי? ומדוע
להסתיר זאת ממני?
''הסתלקי!'' הלחישות הגבירו את קולן. התחלתי חגה סביב עצמי,
מחפשת באימה את מקורן. "לכי מפה! הסתלקי!" הן צעקו. מסביבי
החלו להאסף אנשים נוספים, מנופפים לי לשלום ומחייכים חיוך רחב.
פתאום הרגשתי מסוחררת, ניסיתי לעצור את עצמי מלהמשיך להסתובב,
אבל הלחישות הצועקות ההולכות ומתחזקות מסיבוב
לסיבוב - הן רק גרמו לי להמשיך עוד ועוד ועוד ועו...

מעדתי
נפלתי
נעצרתי.