הוא בוחר צעצוע צעצוע, הופך אותם, מנער קלות, בודק, ששום חלק
ביצירה השלמה לא נופל, מחפש פגמים, חוטים משתרבבים, דפיקה בפח,
שריטה בצבע, לכלוך על הריפוד, טביעות של אצבע מסוכרת קטנה על
הזכוכית, מנקה בהבל פה, משפשף ומקרצף, מחפש את השלמות הזו.
אם זה לא מושלם, תמיד אפשר להחליף, זה רק צעצוע, מכונית
באוטוסטרדה הבנויה ממשחק עילאי של מלכים.
הוא מפיל חיילי בדיל כבמשחק דומינו, נושף ראשי סבא של סביונים
כבדרך אגב, משחק תופסת בשארית כוחותיו וסופר במחבואים, בלי
לדגור...
הוא עסוק עד בלי די בריצה אין סופית בשדות זרועים, באיסוף
חרציות וקליעת זרים.
הוא משחק הכדרים באים עם גרמי השמיים, רודף אחרי עננות לבנות
וקלות כנוצה, שוחק על קול צחוקו המתרעם כביכול של הרעם ולועג
לניסיונות הברק להתחרות במהירותו.
הוא רוכב על גב סוסי נדנדה בגני השעשועים, רותם סוסים לכרכרת
מציאות מפוארת.
הוא מטפס על מגדלי ענק, מערב דופלו בלגו ומשתמש בכל צורות
הקוביות. הוא בונה בתים קטני קומה, בתים עתירי מקום, מושלמים,
ולעיתים כשהוא עייף הוא מפספס לבנה, בונה בתים חד גוניים, מטים
לנפול, כילד שלא זוכר כיצד שמים קוביה על קוביה כדי שהבניין
ישאר, ובדרך נס הוא עומד.
לעיתים, מחליט הוא להעביר את כל הצעצועים ביחד, ממקום למקום,
בונה תל גדול של חפצים, מכל הבא ליד, שבור ומתוקן, יפה ומכוער,
עדין ומחוספס, שביר ומסוקס, הכל יחדיו עורם לערימה גדולה אחת
המתנשאת עד לאין סוף, ואז בשקדנות אין קץ, מטפס עליה, בועט בכל
כוחו לפרקה אפיים ארצה ומעביר אותה למקום חדש וחוזר חלילה.
וחלילה וחס שלא ידמה לנו בנפשנו כי הוא  מתייאש או כי אי פעם
יסדר צעצועיו במקום. כילד קטן הוא מסביר שוב ושוב כי זהו פשוט
אינו תפקידו בכוח. מתעקש וחוזר ומתעקש.
הוא חובק שלושה דובים ועוד כהנה וכהנה בובות פרווה ממולאות,
אינו חושש למקומו כילד המועדף, ודורש את מלוא תשומת הלב של
ההורים שאין לו ולא היו לו.
יצר ההרס שלו, כשל כל ילד קטן לא נותן לליבו להישמר נקי. הוא
בוכה ושורט וצועק ומכה עד זוב דם אם משהו לא מוצא חן בעיניו.
הוא רוקע ברגליו ואוהב חיות עד כלות הנשמה.
הוא חושב שהוא דמבו, מתלהב שקנו לו נעלי ספורט חדשות, רוצה
לחיות על גג העולם.
הוא היחיד שיכול...