ליבך עוד פועם בגופך, לחייך עוד אדומות,
אך הזמן בוגד בך, ואתה ממשיך במאבקך לחיות.
ריחך עודנו באפי, באוזני עוד נשמע קולך,
ידך ברוך עוד מלטפת אותי, אבל אט-אט מתכלה כוחך.
עינייך הכחולות עוד קורצות לי, אהבתך מתוכן נשקפת,
שפתייך בחום עוד נושקות לי, אך נשימת אפך מתקצרת.
ופתאום כך סתם הלכת. אפילו לא טרחת להודיע.
בזמן שחיכיתי לשובך, נודע לי שכבר לא תגיע.
בתכריכים עטפו את גופך, ובעדינות הכניסו אותך לבור,
קודר הוא הגשם המחלחל אל קברך, אבל אתה כבר לא תרגיש את הקור.
אני לא כועסת עליך, אבא, שהחלטת לפתע לוותר.
אני מבינה אותך, אבא, לא יכולת לסבול יותר.
ידעתי כי ביום מן הימים תלך, אך לא ציפיתי לזה כל כך מוקדם,
לנצח תישאר צעיר, אבא'לה, לא תוכל להזדקן עוד לעולם.
תנוח אבא'לה, תנוח בשלום על משכבך,
עכשיו הגיע תורי, אבא'לה, לסבול את הכאב הזה בשבילך.
עכשיו אתה המלאך שלי, ששומר עלי מלמעלה,
מחבק אותי חזק כל כך, ודוחק בי להמשיך הלאה.
אבל איך אוכל אבא? תגיד לי, בבקשה ממך,
הרי שם למעלה אתה יודע הכל, ולא כאן למטה, כואב את אובדנך.
לא הספקתי להיפרד ממך אבא, לא חיכית לי לפני מותך,
כל שרצית הוא למנוע ממני כאב, אני לא מאשימה אותך.
אני כל כך מתגעגעת אליך, בדמיוני אני אותך מחבקת,
חושבת שכל שקרה הוא חלום בלהות, אך מהסיוט לא מתעוררת.
אני אוהבת אותך, מלאך שלי, אבל עדיין לא מעכלת, ולא מאמינה,
מסרבת לקבל שכל מה שנשאר ממך- אבא, הם רק זיכרון,
ותמונה...

                                   

מעין חיבור-הספד שכתבתי חודש לאחר פטירתו הפתאומית של אבא שלי
ז"ל, שהוכרע ע"י מחלת לב קשה, חודש ימים לפני שיועד להשתלת לב.
זה קרה כשהייתי בת 17...