הכל התחיל באותו יום, אותו הרגע שבו הוא חייך אליי חיוך מוזר.
כבר אז ידעתי שמשהו בו לא נורמלי ולא רגיל, אבל הוא גדול
ומבוגר וצריך לכבד אותו גם אם הוא קצת מוזר.

השעה הייתה שלוש בצהריים ובחוץ הייתה שמש די חזקה.
הבריכה הייתה מלאה באנשים, טוב, מה אפשר לצפות מימות החופש
הגדול והקייצי?

אני סיימתי את שעות השחייה שלי ובסך הכל רציתי להגיע הביתה.
התחלתי לזוז לכיוון תחנת האוטובוס עם התיק שהיה יותר גדול
ממני, והעייפות שסחבתי מהלילה הקודם כי חופש, ונשארים ערים עד
מאוחר כמו ילדים גדולים.
כשיצאתי מבית המלון והתחלתי לזוז לכיוון התחנה, אחרי כמה צעדים
נעצרה מולי מכונית מסוג מזאדה בצבע ירוק זית, החלון נפתח
ומתוכו, מתוכו יצא הראש, עם החיוך המוזר...
בבהלה, חייכתי ואמרתי "היי" מבועת מעט.
"לאן את הולכת?" נשמע קול גברי למדי, "הביתה" עניתי; ואז הייתה
הקריאה שממנה פחדתי...
"נו אז בואי תעלי אני בכיוון" הכיוון של הבית שלי?!?! אתה לא
יודע אפילו מה הכיוון...
בנימוס אמרתי 'לא תודה' וחשבתי שכאן העניין הסתיים אבל אז
החיוך קצת ירד והקול שוב פנה אלי: "את חושבת שזה מנומס לסרב
להצעות של גדולים ממך?"
בפחד משהו, הסכמתי להצעה ונכנסתי לאוטו הירוק והגדול...
בפנים היה ריח של תפוחים, ריח חזק של תפוחים שהתפזר מתוך אחד
מאותם מפיצי ריח שנתפחו דקות ספורות לפני שעליתי לרכב.
החיוך חזר...והתחלנו ליסוע.
"לא שאלת איפה אני גרה"
"נכון, איפה?"
אחרי שנתתי לו את הכתובת התחלנו ליסוע. עצרנו ליד מינימרקט כדי
לקנות קולה וכמה שוקולדים.
הוא חזר לאוטו והמשכנו ליסוע.
"אנחנו לא נוסעים בכיוון"
"בטח שכן, את פשוט עוד ילדה ואת לא מכירה את כל הדרכים".
בחיוך מבוייש סובבתי את המבט חזרה לעבר הכביש והמשכנו בנסיעה
שקטה.
נכנסו לתוך שדה. מקום יפייפה. הכל היה קסום.
"אבל רגע! איפה הבית שלי?"
"הלכנו לטייל קצת.. לא יפה כאן?"


את ההמשך תקבלו בעוד מספר ימים...