אוריאל גרטרבורג, או אורי גרטר- כפי שקראו לו בתעשייה- ישב
בחדר קטן וחשוך מול המראה, בוהה בפניו בלי הבעה לאורו של נר
יחיד. הערב הפנים נראו לו שונות ממה שנראו לפני שנתיים. הם
הפכו זרות, קרות, מנוכרות. נקבוביות וקמטים התחילו להופיע על
המצח, מסביב לעיניים. השפתיים הפכו קמוצות וחוורות כמעט כו
הלחיים, שהדבר היחיד ששבר את הצבע הלבן המחריד הזה, שהזכיר
יותר גוויה מאשר איש צעיר בן 34- היו הזיפים הפרועים שפרצו
מהעור וכמו נאחזו באוויר בנואשות לחמצן.

אבל לא רק הפנים נראו מתות. מה שהיה מפחיד אותו יותר, אם הוא
היה בכלל עדיין מסוגל לפחד, היה המבט הריק שבעיניו. אותן
עיניים כחולות, שעד לא מזמן שגעו אלפי בנות ובנים ומלאו אולמות
עד אפס מקום, גבלו עכשיו בצבע אפור והיו מוקפות בקמטים,
עיגולים שחורים וגבות פרועות. לאן הגעת, אורי?

כמו אחד שנמצא במישור אחר לגמרי של תודעה, הוא יצר לאיטו כמו
מסגרת עם שתי ידיו ומיקם אותה כך שכלא בה את פרצופו. כמה
פוטוגני היית פעם. הן נפלו שדודות לרגליך, ובצדק. הוא הביט
למטה, על הרצפה, והחל סופר את שברי הזכוכית שהיו מ פוזרים שם.
הוא שכח כבר מזמן מה נשבר ומתי, ואם הוא דרך ונפצע מהרסיסים או
שזכר להזהר ולא ללכת שם יחף. היום היה יום רגיל כמו כל יום
אחר. גם היום, כמו אתמול ושלשום וכנראה גם מחר- אורי התאבד.

קשה להאמין שהטלפון עוד צלצל מדי פעם. לפעמים הוא היה משאיר את
הטלוויזיה דולקת ברקע כדי שהשכנים לא יחשבו שמשהו קרה ויבואו
להטריד אותו עם חקירות בשלומו. מדהים כמה מהר ומאיזה סיבות
טפשיות בנאדם יכול ליפול. וכמו בסוף כל יום, אורי הרים עט מאחד
מאלה שהיו מפוזרים על הרצפה בין שברי הזכוכית, ומחק משבצת בלוח
השנה שהיה תלוי על הקיר ליד המראה. עוד שבעה ימים, עוד נשימה
אחת, עוד שבוע....

כשאורי שמע את המפתח נכנס ומסתובב בחור המנעול, הוא שמט את העט
מידו ברעד ואחרי נשימה ארוכה, חזר לבהות בדמותו במראה.
"אוריאל?" הוא שמע מהמסדרון, אבל לא הניד עפעף. פרץ של אור
פתאומי סנוור אותו כשנדלקו האורות והוא כיווץ את עיניו בכאב.
"אלוהים אדירים," היא אמרה מאחוריו בעודה מתחילה לאסוף מהרצפה,
"איך אתה יכול לשבת ככה בחושך? אמרתי לך אלפי פעמים, זה לא
בריא לעיניים." היום שום דבר כבר לא בריא.

היא עצרה לרגע עם ערימה של בגדים מלוכלכים בידיה והסתכלה על
בנה המכווץ שישב על הכסא לפניה וחיכה שעיניו יתרגלו לאור כדי
שיוכל לחזור לבהיות והרהורים. כמו מצקצקת בלשונה היא הנידה את
הראש, אבל עם חיוך רך שהיה ממיס לאורי את הלב, אם הוא רק היה
עדיין פועם. "אוריאל שלי," היא אמרה, "הילד הטוב והיפה שלי.
איך שאני גאה בך. איך שאבא שלך גאה בך."

"אמא," הוא ענה בשקט, "אבא מת לפני עשרים שנה."

כמו לא שומעת היא נשמה עמוקות, ממשיכה לחייך, והחלה מחפשת
מטאטא, תוך מרמורים על הסכנה שבשברי זכוכית שמפוזרים על הרצפה.
כשנגמרו לה המילים, לפחות לבינתיים, השקט חזר לחדר. במשך כמה
רגעים אורי כמעט ולא הרגיש בנוכחותה של אימו, לנשימותיה הכבדות
שהחלו משתלבות בנישומתיו הכבדות שלו עצמו, עם המבטים החודרים
שפוצעים אותו הרבה יותר מכל שברי הזכוכית בעולם.

אחרי שהתייאשה ממציאת מטאטא, גברת גרטרבורג חזרה לנסיונותיה
הריקים לדמות את החדר למשהו שקצת יזכיר למי שאולי יכנס אליו
שזה בית שאדם מתגורר בו. אולי היא נסתה לדמות את החדר למשהו
שקצת יזכיר לה את הבן שלה. אף אמא לא אוהבת לראות את הילדים
שלה נחשפים לחושך ולערפיח שבעולם, וכל אמא היא גם בנאדם שנחשף
בעצמו לדברים האלה- ומזמן.

אחרי כמה שעות ארוכות בהן האם חפשה מה לנקות והבן לא זז ממקומו
שמול המראה ולא אמר מילה, האישה הזקנה סוף-סוף התישבה על כסא
אפור ושחררה את יתרת האוויר שהיה בריאותיה. "ספר לי משהו
מעניין," היא בקשה בעיניים נוצצות ועם חיוך מלא תקווה. אורי
הרים את ראשו שהיה מוטל בין ידיו ושלח בה מבט רקוב בעודה מחכה
לסיפור נהדר על חיי במה, מחיאות כפיים ואורות זרקור מסנוורים.
"אתה יודע," היא החלה כשראתה שלא תקבל מענה, "אבא שלך אמר לי
אתמול שהוא שמע אותך מנגן על הגיטרה הקטנה שקנינו לך. הוא אמר
שאתה מתבייש בזה שאתה משתמש במתנה שנתנו לך ההורים הזקנים שלך-
אבל הוא שומע."

מאז הגיטרה הזו כבר היו לאורי שבע גיטרות אחרות, חמישה פסנתרים
ומיליון מעריצות. הוא כבר מזמן לא קרטע בחיפושים אחר אקורדים
בסיסיים והיה מלחין סימפוניות להנאתו כשעייף מכתיבת להיטי
מצעדים. את אבא שלו הוא לא ראה מאז שהיה בן ארבע-עשרה, אבל הוא
שומע. "הוא שומע הכל, נכון, אמא?" אורי מלמל כמו חושב בקול רם.
האם לא שמעה את דבריו, וקמה מהכסא, לטפה את שערות ראשו של בנה,
נשקה אותו ויצאה מהחדר. אין לי שום דבר מעניין לספר.

כבר חודשים שהיא לא וותרה על הביקור היומי הזה, על אותם
קיטורים על הבלאגן ואותה נחמה שמצאה ברעשה שעשה בנה כששאף
אויר. את אמא מסורה ואמא נהדרת, אבל לא כל הילדים נהדרים
בעצמם. כל פעם מחדש היא נדהמה שהצליחה לגדל ילד כזה; יפה כזה,
מוכשר כזה, חזק כזה. חזק כל-כך עד שהוא ממשיך לחיות גם אחרי
שמת כבר אלפי פעמים. אלוהים יודע מה עובר לו בראש כשהוא שותק,
כשהוא בוהה ולא אומר מילה. אבל ככה הם גאונים; שקטים, מופנמים,
מסובכים.... אוריאל שלך הוא גאון מופלא. בכלל, הוא מלא ניסים.


ויש דברים שאמא אף פעם לא רואה, או לא מסכימה לראות.

ביום למחרת, כששמע אורי את המפתח בדלת, הוא לא התכווץ ואפילו
לא סימן דבר על לוח השנה. היום, כשישב מול המראה בשקט מופתי
כהרגלו, הוא לא הסיט את מבטו לרגע. רשרושי הזקנה שמנקה סביבו
לא גרמו לו להניד עפעף וגם לא פרץ האור הפתאומי שאמור היה
לאיים על שלוותו. אורי לא טרח להזכיר לאמו שבעלה נפטר כשעוד
הייתה צעירה מספיק כדי להתאבל עליו, והתעצל אפילו לשלוח אליה
מבט חודר שישתיק אותה לכמה רגעי ברכה. אבל היה ריח של כאב
באוויר. דווקא היום, שהיה אחד הימים הרגילים ביותר שאפשר לחיות
בלי להשתגע מהם, אורי חזר לחיים. אמא תמיד אמרה לך שלמתים לא
כואב.

הוא שמע אותה מתיישבת על הכסא, כהרגלה, ושמע אותו חורק תחת
מעמסת האומללות שסחבה איתה הזקנה. הוא שמע אותה נושפת החוצה את
האויר שנשאר בריאותיה ושמע אותה דורשת בעדכונים אודות חייו
הסוערים של בנה הכוכב. "אוריאל שלי," הוא שמע אותה אומרת, ולא
העז להכע לדחף העז שהיה לו פתאום להסתכל עליה. הקול שלה היה
אחר, כזה של אשה מנחמת, חזקה, שבונה גג מעל הראש ומכינה אוכל
בערב שבת. פתאום, לרגע קצר, מי שקראה לאורי בשמו בצורה שהיתה
גורמת לו לפרוץ בבכי בכל יום אחר, לא הייתה אותה זקנה שנקתה
מסביבו שברי זכוכית מדי יום, אלא אמא שלו שידעה את התשובות לכל
השאלות בעולם.

"אוריאל שלי," הוא שמע שוב, "אבא שלך היה כל-כך גאה בך, אם הוא
היה עוד בחיים." כשנגמרו לה המילים, כנראה לתמיד, אורי קם
ממקומו בפעם הראשונה זה כמה חודשים. הוא ניגש אל אמו שהפכה קרה
ואפורה כמו הכסא שעלה ישבה, ושקטה אפילו יותר. הוא נישק את
מצחה ושם שבר זכוכית שאסף מהרצפה בכף ידה. עם חיוך קטן וזמזום
של שלושה תוים, אורי כיבה את האור וחזר לשבת מול המראה.