ה-22.10.2005
פעם ראשונה שראיתי אותו ככה, כאילו חמש עשרה שנה הוא החביא את
הדבר הכי יפה בו, איפה זה הסתתר כל הזמן? הרגשות שלו, החוש
השישי הזה של לעזוב את ההגיון ופשוט לדבר. אבא הצטייר לי היום
כאחת הדמויות העגולות בספרים, מהדמויות שככל שמכירים אותם לא
מכירים אותם, ואז פתאום מגלים עליהן המון. מן דמות כזאת שמלאה
בהיגיון ואהבה, שתי מילים שרוב הזמן לא הולכות ביחד. עד עכשיו
אבא רק דאג לכולם ניחם אותנו ולא אמר מילה על עצמו, ברגע
ששמענו אותו מקריא היום, כולם נדהמו, כמו תינוק שעושה את הצעד
הראשון שלו, ככה אבא בדרך המיוחדת שלו גדל. מצאתי את עצמי
יושבת על הספסל הירוק הזה ומקשיבה למילים הכי יפות ששמעתי
ממנו. הדמעות חנקו אותי, לא רציתי להראות שאני בוכה, לא בכיתי
מעצב, בכיתי מאושר. אבא ריגשת אותי, שיתפתה אותי ברגשות שלך,
וזה הדבר הכי הגיוני שיכלתה לעשות. תודה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.