אמא שלי לא הייתה באחד המטוסים החטופים, או בין הריסות מגדלי
התאומים, או בין עובדי הפנטגון, או מעל הגשר שהתפוצץ. היא גם
לא אוכלת בסבארו או יוצאת לדיסקוטקים. אמא שלי גם לא הייתה
בצבא, או בארגון כלשהו, והיא בטח שלא הייתה אף פעם ראש ממשלה.
אבל אמא שלי, אמא שלי התחילה את מלחמת העולם השלישית, כי היא
חטפה פלסטינאי וירתה לו בראש באמצע כיכר רבין, עד שכל המוח שלו
נזל והציפורים חירבנו לו על כפות הרגליים וכל התל אביבים שהיו
נוכחים מחאו כפיים בהזדהות. זה היה הניצוץ שהצית את הלהבה
והיווה את האות לכל ראשי המדינות המתרפסים שידם הייתה כה קלה
על ההדק.  וההמשך ידוע, אבל אני בכל זאת אספר.

אלה היו הימים המתוחים ביותר בהיסטוריה האנושית. ציפורים לא
צייצו, כלבים לא נבחו, דוגמניות לא הקיאו. הרמזורים ברחובות
הבהבו, השמש התחבאה מאחורי העננים והגדרות הכבייכול חשמליות
שסימנו את הגבול נצצו באור יקרות. ואז אמא שלי מתקשרת, אמא שלי
מתקשרת כשכל העולם נמצא בדממת אלחוט, ומחליטה שאני צריכה לעבור
לגור אצלה. יום לפני היא חזרה בטיסה ישירה מניו-יורק, בדיוק
לילה לפני סדרת הפיצוצים שבאותו הזמן הדהימה את העולם החופשי
אך תרשם בספרי ההיסטוריה כאחד המאורעות הזניחים של המלחמה
הזאת,חזרה בטיסה ונחתה ישר לתוך דירתה המשובחת בצפון ת"א.
ויום אחרי , ביום של התאומים שנפלו, היא מתקשרת אליי בהיסטריה
ומחליטה להפוך לי את החיים, רק בגלל שהיא מתגעגעת לילדה הזאת
שפעם הייתה קוראת לה אמא.
                               

אז למקרה שלא קראתם בעיתונים, אני חייתי אז עם אבא ושני האחים
הקטנים שלי בדירת שלוש חדרים באיזה פרוור נידח בצפון הארץ,
איפשהו על גבול כפר-סבא עזה, שהיו די קרובות באותו הזמן. ואמא
שלי , אישה דקיקה בחליפה מחוייטת, שמוכרת כסף בבורסת היהלומים
(או להפך) הייתה מזועזעת. לא מזה שעשרות אלפי אנשים נהרגו
בשעתיים וכל העולם המוסלמי זומם לרצוח אותנו, אלא מזה שאין לנו
בריכה בבית, ובקושי יש אוכל במקרר, ואיך זה שהילדים שלה חיים
כמו ילדי מצוקה משכונת עוני ובנוסף להכל גרים באיזו התנחלות
בשם כפר-סבא. אז כמובן שאנחנו צריכים תכף ומיד לעבור.
ולא משנה לה שאני עוד חצי שנה מסיימת תיכון, ולא משנה לה שבחרו
בי לנערת השנה של משרד החינוך ואני עומדת לקבל מלגה שתשנה את
פני מערכת החינוך בישראל. ולא משנה לה ששני האחים הקטנים שלי
לא מכירים אותה בכלל, ואני זאת שדואגת להם כי אבא שלי אף פעם
לא בבית ואם כבר מדברים אז גם לא משנה לה שאבא, אגב, ממש
יכעס.
החבר הכי טוב שלי גר בעזה והוא היה פלסטינאי (מה שהגדיל מאוד
את סיכויי לזכות בפרס נובל לשלום כשאגדל. היו אז קריטריונים
נמוכים) ואת זה בכלל היא לא אהבה. וכשאמא שלי לא אוהבת, אמא
שלי מתעצבנת. וכשאמא שלי מתעצבנת, כדאי להתרחק, כי יש לה את
המילים הכי חותכות וכושר השכנוע הכי גדול ויופי הכי מהפנט
ואקדח הכי טעון, אפילו שהיא אף פעם לא הייתה בצבא.  אז היא
הייתה מתווכחת איתי בשיחות ליליות בהולות, על למה אני חייבת
להסתובב עם האנשים הכי מסוכנים שיש ומאיפה לי לדעת שהוא לא זה
שמתכנן את הפיגוע הבא בנחלת ביניימין  (לאמא תמיד היה קטע כזה
לנחש איפה יהיה הפיגוע הבא). אז אני הייתי מרגיעה אותה, עד
שהיא הייתה נלחצת עוד יותר מכל השלווה הזאת, ואז פשוט הייתי
מתעצבנת ואומרת לה "מי את בכלל, נשיא ארצות הברית או משהו,
שאני צריכה להקשיב לך". בדיעבד, לא הייתי צריכה להכניס לה
רעיונות לראש.

                                         

לא רציתי לעבור. זה הכל התחיל מזה. אמרתי לאמא שלי לא. ואף אחד
לא אומר לאמא שלי לא. היא הלכה לה לתומה בכיכר רבין (היא
תמיד העדיפה "כיכר מלכי ישראל" אבל מה לעשות שמלכים זה כבר ממש
לא באופנה), מדליקה נר זיכרון ורדרד ומזילה דמעה כדי שעיתונאים
יצלמו אותה (עם איזו כותרת מצועצעת של "אשת העסקים המצליחה שבה
לישראל להזדהות". למי אכפת) ומדברת איתי בסלולרי. היא בדיוק
ראתה את החבר הכי טוב שלי עובר, ושוב נבהלה, והתקשרה לבדוק אם
כבר החלטתי. היא לא אהבה את התשובה. אז היא שלפה את האקדח
מחגורת הירך שמתחת לחצאיתה הפרחונית וירתה באיזה פלסטינאי, סתם
בשביל להוציא ת'עצבים. הכדור פגע לו בראש והוא התמוטט. גולגלתו
נחבטה בקרקע ונסדקה, ואגלי מוח נוזלי וורדרד נשפכו על הרצפה
בכמויות. אמא נראתה מופתעה על עצם העובדה שלערבים בכלל יש מוח.
כל מי שהיה באיזור, העיתונאים התיירות השנקינאים עם השראוול
והילדים עם הנרות, היו המומים. ואז היא לחשה בקול מתקתק, מעט
מבוהל, משחקת בשערה הבלונדיני הגולש: "הגנה עצמית." וכל
הנוכחים נשמו לרווחה. אחד הילדים החל למחוא כפיים, וכולם
הצטרפו אליו במן גאווה לאומית נרגשת. יום למחרת קראתי את
הכותרת בעיתון, על האישה האמיצה שמנעה את הפיגוע בנחלת
ביניימין. עוד לפני שהבחנתי בתמונתה של אמא, הבחנתי בתמונה של
החבר הכי טוב שלי, שוכב מתבוסס בדמו על אבני המרצפת של כיכר
שמעולם לא ידע את שמה.

                                   

מאותו הרגע הסיפור התגלגל כמו כדור שלג בעיר רפאים. אמא הוזמנה
לטקס הכרת תודה בארמון נשיא ארה"ב, שהוא בכלל בית הרבה יותר
אפור וקצת פחות לבן, וחצי ממנו גם ככה היה הרוס, וסחפה את העם
אחריה בנאום חוצב להבות. היא עמדה שם, על הריסות משרד ההגנה של
הפנטגון, וזעקה לנקמה. דרשה להרוג. אמא שלי, יהודיה אמריקאית
צנומה בשמלה פרחונית, אמרה את מה שהנשיא עצמו לא העז לומר.
והעם שיווע לנקמה. ויום אחרי אמא כבר הגיעה אל חדרי החדרים
אפופי הסודות של בכירי המנהיגים של הבית הלבן, אם בדרכים
פוליטיות עקשניות ומתומרנות, ואם בדרכים שלא היו מביישות את
מוניקה לוינסקי בימי הרזון. ושבוע אחרי ,אמא לחצה על הכפתור
האדום שהנחית את פצצת האטום על אפנגיסטאן ומחק את המדינה הקטנה
וחסרת החשיבות הזו מעל פני מפת העולם המתוקן. נפתרה בעיית
הפליטים. שלושה ילדים אלג'ירים בכו. שלוש וחצי מדינות בעלות
חזות מוסלמית התקוממו. חמישים ושתיים פלסטינאים חצו את תחומי
הקו הירוק, וצה"ל ירה בהם ללא היסוס בפקודת אריק שרון. פקודה
בלתי חוקית בעליל זו היא שנתנה את הלגיטימציה לכל אדם באשר הוא
לתקוף את האויב כפי שתמיד חלם אבל לא העז לעשות. אבנים,
סכינים, רובים, לחם, עוגות. בני המעמד הגבוה סגרו את ילדיהם
במקלטים האטומים. בני המעמד הנמוך,יחד עם רבים מבני הנוער,
ניפצו את כל חלונות הראווה וגנבו מכל הבא ליד. סטודנטים עישנו
גראס ברחובות הראשיים. אנרכיה טהורה. חלום חיי. ברוכים הבאים
למאה ה-21.

                                   

אתם זוכרים את הימים האלה?... אמריקה הפציצה את עיראק, סאדאם
הפציץ אותנו בתגובה. אנחנו החזרנו מלחמה שערה,  מגינים בחירוף
נפש על ערכי העולם הנאור, ואמריקה מגנה בתמימותה על אחיותיה
מעבר לים. צרפת  תקפה את ערב הסעודית, בריטניה תקפה את יפן (לך
תבין) ואפילו איטליה הקימה צבא, שתפקידו העיקרי היה לספק מידע
חשאי בצורת תוספי מזון עטורי כולסטרול. השמיים היו אפופי עשן,
אי אפשר היה לראות, אי אפשר היה לנשום. המטוסים יורטו, הצוללות
הוטבעו והותירו אחריהן שובל נפט שחור. לאט לאט הובן שברזל
משתווה כנגד ברזל ושהאויר כבר כל כך סמיך, והוחלט על אסטרטגיה
חלופית. אסטרטגית קרקע. החיל השולט במלחמה הפך להיות חיל
הרגלים. טנקים, תקיפות, מארבים. חזרנו לתקופה ישנה, אחרי
שמישהו פתאום קלט שמלחמה אטומית תשמיד את העולם. חד וחלק.
הערבים שלפו סכינים במטרה לשסף גרונות, אנו ירינו במטרה ליצור
עוד ועוד קורבנות. בלי הבייביסיטר של העולם הגדול, אעלק
הומניטריים אנחנו.

                                       

   
                     
כשאבא הלך למילואים, שני האחים הקטנים שלי בכו. הם רצו שאני
אקרא לאמא. אבל אמא היא עכשיו נשיאת ארה"ב. לך תסביר להם
שכשאדם בעמדת כח הוא פתאום שוכח מכל דבר אחר.

                                       

חמש שנים ועשרים ושניים יום. זה הזמן המדוייק שייכתב בספרי
ההיסטוריה.
שנתיים ושמונה חודשים ושלוש וחצי שבועות של מלחמה עקובה מדם,
והשאר זה הזמן שלקח לעשן השחור להתפזר. זה בערך גם הזמן שלקח
לאנשים, המעטים שנשארו, להתאפס ולעמוד שוב על הרגליים. כעבור
שנתיים ושלושה חודשים מסוף המלחמה, השמש זרחה בפעם הראשונה מזה
חמש שנים ועשרים ושניים יום. האנשים יצאו מהמקלטים והביטו
למעלה בפליאה. הילדים בכו. החיילים פשטו את מדיהם. בני הנוער
והסטודנטים הניחו את הסכינים ושרפו את כל מלאי האופיום שנותר
(הגראס נגמר כבר בשנה הראשונה). הנשים החסודות קברו באדמה את
כל הגופות וחלקי הגופות וחפצי הערך וכלי הנשק. הכלכלה התרסקה
ולא תקום עוד. הכסף היה חסר חשיבות. משפחות התרסקו. החיים היו
חסרי חשיבות.
מיליארד איש נותרו בכל העולם.
ארצות ערב נמחקו מהמפה. ישראל התפרסה עתה על שטח עצום. כל
הערבים שנותרו היו שלושה ילדים אלג'ירים בכיינים, שאומצו מייד
על ידי אם פולנייה מסורה. אחווה עולמית.
איש לא ידע כיצד הסתיימה לפתע המלחמה. כולם ידעו שבמלאת כמעט
שלוש שנים למלחמה נרצחה נשיאת ארה"ב האכזרית, ובמקומה עלתה
לשילטון צעירה אמביציונית מטורפת חסרת פטריוטיות וחסרת
מעצורים. מאותו הרגע השתתקו היריות. מסר הועבר לעולם, באמצעות
נציג שרמנטי בכל יבשת, להפסיק. והפסיקו. לכולם נמאס, וכל השאר
כבר ממילא מתו. איש לא ידע מי רצח את נשיאת ארה"ב האחרונה, שכן
ארה"ב הפכה מאז המלחמה ממעצמה לשטח מפלט פתוח בין לאומי, הנתון
לחסדי עוברים ושבים. איש לא ידע, מלבדי.

                                     

כמעט שלוש שנים למלחמת העולם השלישית, ואני ראש המחתרת מחליטה
להפעיל את המרד הגדול ביותר שנראה אי פעם. קראנו לו בשם סרקסטי
משעשע, על שם מילה שכבר שנים לא שמענו: "מרד השלום". בילדותי
הייתה כזו מילה. באמת. המחתרת אומנם לא הייתה בנוייה מצעירים
וצעירות מרדנים שכל רצונם הוא לחיות, אלא מרבבות אנשים שכל
רצונם היה להתעשר ולהשתלט על העולם. אבל, כל עוד היו נאמנים
לי, הדבר לא שינה לי כהוא זה. את הפגישות ניהלתי בנקיקי מערות
ובצינורות הביוב, בארמונות ובנשפים. הנהגתי את האנשים, תוך
ניסיון שמירה קפדנית על שני אחיי הקטנים שהפכו להיות לוחמים
תכולי עיניים מסוכנים עד אימה. ניסינו להתעכב, להכין את המרד
עד לפרט האחרון. אך כל יום שעבר המצב החמיר. במלאת כמעט שלוש
שנים למלחמה, החלטתי שאת מה שאמא שלי התחילה, אני אסיים. אני
אעצור את המלחמה הזאת.

הנציגים השרמנטים שהוצבו בכל יבשת היו מחזרים נלהבים של אימי,
שעוד האמינו שאם יעשו כדברי היא תשוב לזרועותיהם החסונות.
שיהיה. שאר חברי המחתרת הנאמנים השתלטו על מספר מטוסי קרב וטסו
כולם כאחד לארה"ב, החוליה המקורית, שחיסולה יגרום לפירוק שרשרת
האש.
אני ושני אחיי הקטנים טסנו בטיסה ישירה במטוס קרב דגםF-!& -M
החדיש ביותר (כמה טוב שיש לאמא מאהבים טייסים) ונחתנו היישר
בני-יורק. כולם חשבו שהאשה העוצמתית ביותר בעולם יושבת לוודאי
בבית הלבן, אבל אנחנו ידענו שאמא היקרה שלנו תסתפק באיזה בונקר
מחתרתי מתחת להריסות בינייני התאומים. הביניינים האלה לא היו
אז יותר מערמת אפר ובטון, מצבת ענק נוטפת דם יבש. לימים יקימו
שם אנדרטת אבל סימלית. אני ושני אחי הקטנים אחזנו ידיים והבטנו
בהשתאות. אף פעם לא היינו בחו"ל. ילדות עשוקה. לפתע, כמו משום
מקום, צץ חייל אמריקאי והחל לירות. באופן אינסטנקטיבי התכופפתי
והפלתי איתי את שני אחיי, במטרה להגן עליהם. אך זה היה מאוחר
מדיי. בזוית העין ראיתי את החייל צוחק, כנראה בשליחות אימי.
היא אהבה לצחוק. שלפתי את אקדחי ויריתי לו בלב. הוא נפל בדממה.
פניתי לשני אחיי הקטנים. הם דיממו מהראש עד כפות הרגליים,
מביטים בי בעיניים כחולות גדולות בוכות.  הם עמדו בהליכה
מתנדנדת עד שהתמוטטו, ממש למרגלות הריסות בנייני התאומים. אם
האחים שלי היו תאומים זה היה יכול להיות מצחיק. אבל הם לא. אז
לא צחקתי. התקדמתי באקדח טעון לעבר המקום בו ידעתי מסתתרת אמא
ושולחת את כל הפקודות המצמררות. בו בזמן שלחתי את המסר לשאר
חברי המחתרת שהמשימה עומדת להתבצע, ושעליהם להתחיל. הקשר עבר
מיידית בין כל הנציגים. ידעתי בלבי שננצח. וכך, בעוד הרוח
נושבת על פניי המיוזעות, הגיעו ימי סוף המלחמה. מלחמות האזרחים
דעכו, הדתות נמוגו לתוך כתות מפוברקות, ואלוהים בעצמו כבר
התעייף. אבל אני רק הבטטתי אל על, דרכתי את נשקי וידעתי.
המלחמה שלי רק החלה.