אין חוקים! ולא רק באהבה, אין צדק בעולם כולו, הצדק הפך להיות
מילה נירדפת להסכמים, לקומבינות, למערכת יחסים של קבל וקח, הכל
מושתת על כך. כבר אין פשעים, אלא אם כן נתפסת, גם בגידה
אינה נחשבת כבגידה כל עוד אף אחד לא יודע.
ומה לי נותר בין כל הסתימות הציבורית, להיות קטגור וסניגור
עצמי.
כ"כ הרבה גועל. פותחים טלויזיה והחדשות פשוט נשפכות ממנה:
"שחיתות בממשלה... נער נדקר במסיבה... בני נוער אנסו נערה בת
14".
האוזניים עייפו מלשמוע, והמוח קולט את כל הנאמר ופולט החוצה
כאילו כלום - אדישות טוטאלית, כוח ההרגל חזק מכל דבר אחר.
בגלל ההרגל אנחנו ממשיכים לחיות, ממשיכים להתפשר, ממשיכים
כאילו כלום...
כל אחד נהיה אגואיסט ברמות שכבר שום דבר לא משנה חוץ מהעולם
הפרטי שלך, נראה כאילו כל העולם עבר סדנה למשחק, והרגשות
יוצאים כמו משחק גרוע בטלנובלה "החיים שלנו". כל אחד כוכב
בטלנובלה שלו, משחק החיים.
ואני לא מתממת אני לא שונה מהם. אפשר להגיד נגררת או פשוט
זורמת, סימפטום העדר לא פסח גם עלי.
אפשר גם לא להמציא תירוצים. אני כמו כולם, חיה בעולם שלי בו
הכל סובב סביבי.
אני אוהבת, אני כואבת, אני בוגדת - נראה כאילו אני מכתיבה
לעצמי את החוקים ובין כל זה אני אובדת, כי כל משב רוח מזיז
אותי לכיוון אחר, ושום מסגרת לא מצליחה לנעול אותי בתוכה, הכל
מתבלבל זה בזה...
בהתחלה היה נדמה שאני שולטת על חוקי המשחק, וכעת אני רואה
שהמשחק השתלט עלי. קשה לי להבדיל בין אמת לשקר, השקרים שלי
הופכים לאמיתות אפילו בתוך ראשי.
ברגעי שפיות, כמו עכשיו, אני מרגישה שכואב לי, אבל אולי זה סתם
עוד רגש שלמדתי בסדנה, סתם מתפרץ וחוזר חזרה...