בשוק הכרמל היה מבצע, מי שהיה משלם עשרה שקלים היה קבל בתמורה
חמישה זוגות של תחתונים.
"חמש בעשר, חמש בעשר רק היום..."
ומשום מה אימא תמיד הייתה משתתפת במבצע הזה ובכל יום רביעי
הייתה מגיעה עם חמישה זוגות תחתונים בצבעים שונים שהיו אמורים
להתאים.
כמובן שלאימא אין שום יכולת לדעת מה היא המידה של הבן שלה ולכן
אימא ניחשה - במקרה שלי היא ניחשה גרוע.
אבל לי לא היה נעים מאימא ולאימא לא היה נעים ממני וכך מצאתי
את עצמי בשנות ילדותי הראשונות מסתובב עם מגן ביצים
"נצ'וראל"... יענו טבעי.
כשסיפרתי את הסיפור ליעל שהיתה באותה התקופה הדבר הכי קרוב
אלי, היא אמרה לי ש "זה טוב וכשתגדל יהיה לך זיין גדול", היא
אפילו סיפרה לי שהיא הולכת עם חזיות קטנות בכוונה, "בדיוק
מאותה הסיבה!"
אז האמנתי שאימא יודעת מה הכי טוב בשביל הבן שלה ושעוד כמה
שנים אני אודה לה על הבחירה שלה.
כמה שנים לאחר מכן, כשגדלתי והלכתי לצבא, אימא אמרה לי שהכול
קטן עלי, אני חושב שהבנתי למה היא התכוונה...
פעם קראתי בחוברת מדע לנוער על אדם שסבל מכאב ראש תמידי, מעין
מגרנה כזאת, וניגש לעזרה במרפאה. שביקשו ממנו לתת בדיקת שתן
הוא זלזל ברופא וערבב את השתן של אשתו, ביתו והכלב שלו עם שמן
המנוע של הרכב שלו.
שנתבקש לחזור בכדי לקבל את תוצאות הבדיקה עמד המום מול הרופא
שאמר לו ש"לאשתך יש סרטן, בתך בהריון הכלב שלך עומד למות בכל
יום ודרך אגב האוטו שלך צריך אובראול בדחיפות אז פלא שיש לך
כאב ראש..."
לי לא היתה בת, אישה, גם כלב לא היה לי שלא לדבר על אוטו, אבל
מה שכן היה לי ולאותו אדם במשותף הם שני דברים, האחד הוא חוסר
האמון בבדיקת שתן. השני הוא ששנינו עמדנו המומים מול הרופא, לו
סיפרו על מצב משפחתו, לי סיפרו על סרטן האשכים שלי.
מוזר לראות את כל חייך חולפים מולך ברגע.
כל החלומות, כל השאיפות, כל הציפיות, כל הדברים שעוד לא עשיתי
וכל הדברים שכנראה גם לא אעשה. כל ה"פעם אחרת" שאמרתי וכנראה
שלא תגיע... הכול נהרס בשניות כמו ארמון בחול יפיפה שנשתף על
ידי גל חצוף, גל אחד.
גל ששינה את כל חיי ברגע, וברגע הכי לא מתאים.
בחיים נראה כאילו אין רגע מתאים לכלום לא לקום בבוקר, לא
להתחיל ללמוד, לא ללכת לצבא ולא לצאת לטיול, לא להגיד לה את מה
שאני חושב ולא להגיד כמה שאני אוהב, אף פעם זה לא הרגע ותמיד
יבוא טוב יותר.
ומכאן הסיפור נהיה קצת יותר עצוב וקצת פחות משעשע, אבל אל
תדאגו הוא יחזור יותר מאוחר להיות שמח כי אני פשוט לא ייתן לו
להישאר כך.
לכן, לטובים שבכם שאינם רוצים לשקוע איתי בכמה שורות של עצבות
ומעדיפים לראות את החיים בעניים מסננות דלגו לסימן ה-
אם אתם קוראים את השורה הזו מן הסתם שהחלטתם להתמודד עם
המציאות. את הצבא עזבתי די מהר, הם גם לא הסכימו לשלם על כלום,
הם טענו שאני לא יכול להוכיח שאת הסרטן קיבלתי בצבא, לך באמת
תוכיח דבר כזה.
את האופציה לרוץ עם דבר כזה לעיתונות "חיזלשתי" די מהר ולכן
חוץ מכתבה קטנה ב"הארץ" הסיפור לא נחשף לתקשורת.
הלאה מה קורה הלאה ורד עוזבת אותי, החברים מפחדים ממני הם
בטוחים שאני יכול להדביק אותם או משהוא כזה, שום עבודה שמכבדת
את בעליה אינה פותחת בפני את שעריה, אבא מתכחש לעובדה שאני הבן
שלו ועל אימא, על אימא נוותר בשלב הזה.

אם קפצתם לכאן אז תאמינו לי שלא פספסתם כלום! חוץ מכמה שורות
של כאב רחמים עצמיים...
ניטשה כתב פעם ש"אם אדם רוצה להתחיל מהתחלה ולצמוח הוא חייב
להישרף בלהבות של עצמו תחילה להפוך לעפר ומשם לצאת שוב ולהתחיל
להילחם".
אני אומר שאדם מגיע בחייו לשלב בו הוא ניצב אל מול הצומת הגדול
של חייו. במשך חיינו אנו לומדים להכיר את עצמנו מי אנו מה אנו
אוהבים במה אנו חלשים ובמה חזקים מה אחרים אוהבים אצלנו ומה הם
שונאים, בצומת אנו נאלצים לבחור בין הדרך של להשלים אם מה
שאנחנו וללמוד לאהוב את זה, או להחליט לנסות ולשנות את עצמנו.
זה שיבחר בדרך הקשה ינסה לשנות, השני שיבחר בדרך הקלה ולטעמי
גם החכמה ישלים אם מי שהוא, אבל באמת ישלים, לא רק כלפי חוץ
אלא ובעיקר כלפי פנים. ילמד להיות אחד עם ה"אני העצמי" שלו
אותו "אני" שכל כך הרבה פעמיים מפתיע אותנו ואנו לא מאמינים
למה שהוא עושה לנו ("אני לא מאמין על עצמי", "הפתעתי את
עצמי"...) וימשיך עם זה הלאה, ילמד לאהוב את עצמו - יבחר להיות
שמח!
אני למדתי להשלים עם חיי כפי שהיו, מצאתי גם עבודה שללא ספק
מכבדת את בעליה, הרצאתי בפני ילדים על המחלה והסברתי שאין מה
לפחד ממנה. תתפלאו לשמוע כמה בורות יש בנושא הזה בארץ, ישנם
כאלה שבכלל לא מכירים את המחלה. אם הזמן אבא קיבל אותי כמו
שאני, הצבא שלח לי צו מילואים שלא ששתי למלא גם עם ורד חזרתי
להיות בקשר - והחיים חזרו להיות כפי שתמיד היו.
מבחוץ בכלל לא הייתם מזהים שזה אני, מצאתי לי חבר'ה חדשים
שלמדו לקבל אותי כמו שאני, הייתי יוצא, שותה, רוקד ממש כמוכם!
יום אחד בצהרים שהלכתי לבדיקה שגרתית, פגשתי למרבה הפלא את
יעל. היא נראתה קצת מוזר ואפילו עצובה רציתי לספר לה את כל
הסיפור שלי אבל התביישתי, חשבתי שבמילא היא לא תגלה אז למה לי
להפיל את עצמי?
אחרי שיחה קצרה איתה התברר לי שאנחנו על אותה הסירה ואנחנו
בכלל לא יודעים את זה - ליעל גילו סרטן השד וביום שלישי הבא
יכרתו לה את השד הימני, "פעמיים כי טוב, עלק" היא גיחכה.
הלוואי והיה לי סוף יותר שמח לסיפור הזה, הלוואי ויכולתי לברוא
שני אנשים שונה, לשחק עם המציאות ולהמציא חדשה, אבל אני לא
יכול, אני מצטער...
תמונה של שני אנשים עומדים, יתומים מהכול, כך באמצע החיים,
באמצע רחוב בדרום תל אביב מסתכלים לשמיים כי אולי משם תבוא
הגאולה, אבל הגאולה אליהם כנראה כבר לא תגיע, היא עצרה לשתות
משהוא בדרך, אולי אפילו נרדמה לך תדע "סבקוץ מלגה".
מסקנה? מסקנה אין לי הייתי אומר להורים לא ללחוץ על הילדים
שלהם אבל זה פתטי, זין גדול כבר לא יהיה לי וגם אם היה אני לא
בטוח שהייתי יכול להשתמש בו.
"שכל אחד ייקח את הדברים במידה, ובמיוחד במידה שלו" צועקת לי
יעל. אפשר ללימוד מהמשפט הזה הרבה, מניסיון.
את ההרצאות שלי הייתי מסיים במשחק קטן. הייתי מבקש מהקהל לעצום
את עיניו ולחשוב שהם עולים עכשיו על אוטובוס למקום שאליו הם
רצו לנסוע.
הייתי מבקש מהם לדמיין שהאוטובוס מתפוצץ "עכשיו שכל אחד ידמיין
את הדבר הכי חשוב בחייו נהרס, מי שנהיה נכה, מי שעיוור, מי
חרש, ומי שסתם סובל מדלקת כזו או אחרת..."
"עכשיו" הייתי אומר להם "פקחו את עינכם וחישבו על כל הדברים
שהייתם מצטערים שלא עשיתם. רישמו אותם על דף צאו והגשימו את
משאלות ליבכם, כי מעולם לא תוכלו לדעת מתי האוטובוס יתפוצץ,
האהבה תעלם, הרופא יבשר, הבחורה תברח, המעריץ יירה, המשוגע
ירצח, האימא תכעס והתחתון ילחץ...
חיים בסך הכול פעם אחת, ותאמינו לי, לא כל כך טוב שם למעלה,
הייתי שם."