"מה מאפיין אותנו?" שאלתי.
"מי זה אותנו?" הוא השיב.
"אותנו, אתה יודע... את היהודים."
"מה אתה יודע..." הוא השיב בטון מתחכם, "מה מאפיין את כל
היהודים בכל העולם?"
"לא בכל העולם", אמרתי, "היהודים כאן שמגיעים מארץ ישראל."
"היהודים שמגיעים מארץ ישראל, או היהודים בארץ ישראל?"
"אל תשגע אותי!" הרמתי את קולי, "הישראלים, כאן בהודו..."
הבאבא יכל להמשיך לשגע אותי עוד שעות, אבל אני, וואלה אני לא
נתתי לו. אני, אני מטייל כבר שישה חודשים וחצי בהודו ואני יודע
מה קורה לך שאתה נותן לבאבא לזיין לך את השכל. הוא יגמור לך את
"הבוף" של הג'אראס, למה אלה וואלה בור בלי תחתית, יעשנו יעשנו
יעשנו. יגיד לך שצ'ילום הודי עדיף על איטלקי, יספר לך מהי מהות
החיים ובסוף בלי בושה רגע לפני שתתחיל להאמין למסכן הזה, הוא
ישאל אותך אם אתה יכול לעזור לו להוציא ויזה לארץ וינענע את
הראש שלו כמו מטוטלת. אבל אני, אני וואלה לא פראייר.
לידינו עצרה ריקשה ישנה בצבע צהוב. על הריקשה היו מודבקים שני
סטיקרים שכבר התחילו  להתקלף ולדהות מהשמש, על האחד כתוב "אני
(סימן של לב) את (סימן של מגן דויד)" ועל הסטיקר השני "נמאס
מכם פוליטיקאים - הרסת את הארץ".
כל כך נכון, חשבתי לעצמי, בארץ יתווכחו עשרה אנשים, כל אחד בעל
דעה שונה - וכולם יהיו צודקים (ומתוך כל עשרה 'ניאו נאצים' יש
תשעה סוכני מוסד - אבל מה זה קשור בכלל?).
כמו הסטיקרים גם האידיאולוגיה שלנו התחילה להתקלף בשמש ומה
קורה לאידיאולוגיה שמתקלפת בשמש - היא הופכות לקלישאה - כי היא
עמדה באותו המקום יותר מדי זמן... ואיך הסטיקרים האלה הגיעו
לריקשה בכלל? בצבא אנחנו מדברים על הודו ועל דרום אמריקה,
בהודו ובדרום אמריקה אנחנו מדברים על הצבא - חייבים להביא
איתנו את הצרות שלנו לכל מקום בעולם. טסנו שעות מעל
אוקיינוסים, נסענו באוטובוס חצי מתפרק, עלינו על ריקשות במשך
ימים בכדי להגיע לקצה השני של העולם ולדבר על דברים ששיגעו
אותנו בקצה האחר. אנחנו משתגעים מכל פיגוע בארץ, מכל תקרית עם
חיילים, מכל שטות של פוליטיקאים; נוסעים לקצה השני של העולם
ומתעניינים רק בזה, מחפשים כל פיסת מידע, כל טלוויזיה, חתיכת
עיתון, טלפון שיעדכן אותנו. מכורים - מכורים אנחנו!
מהריקשה קפץ צעיר ישראלי. לבוש בג'ינס, חגורה מעור, גופייה
שחורה צמודה וכפכפים.
"יו אר שיט מאן, מי טייק פטרול אנד פוט און יו, יו אר וורי שיט
מן".
הישראלי המיוזע עזב את נהג הריקשה שנשאר קפוא במקום, בוהה בו
עם חצי חיוך מטומטם, בקושי מבין מה הוא רוצה ממנו.
"הודי בן זונה", המשיך הישראלי ללכת ולמלמל לעצמו קללות
בעברית. ההודי מנגד המשיך לשבת, בוהה באוויר ובישראלי והדליק
לעצמו עוד "בידי".
אני חייב להגיד לכם שמהצד זה היה נראה נורא למרות שאני זוכר את
עצמי בדיוק באותו מצב לא פעם ובטח שלא פעמיים. ההודים משגעים
אותך באדישות שלהם "בשאנטי באנטי", ומתי? בדיוק כשאתה ממהר,
בדיוק כשאתה עצבני, כשחם לך. אתה מת לקלל אותו אבל אתה יודע
שאנגלית הוא לא מבין, עברית בטח שלא... והודית? שאני אדבר
הודית? מה אני ב-INDIA?
אז אתה מנסה לחבר קללות באנגלית עילגת, ומה שנשאר לך זה לקוות
שהוא יבין למה התכוונת.
במקרה של הישראלי הזה זה לא הצליח, ההודי נשאר לשבת ולבהות
בישראלי כמו הודי טיפוסי...
"את הישראלי הזה?" קטע באבא את מחשבותיי.
"מה עם הישראלי הזה?" שאלתי כמו תלמיד שהמורה שלו העירה אותו
באמצע חלום בשיעור היסטוריה.
"אתה רצית לדעת מה מאפיין את הישראלי הזה?" חיבר אותי באבא
לשיחה.
"הישראלי הזה טהור", אמר הבאבא "הוא טהור בפעם הראשונה בחייו
וזה משגע אותו. הוא לא יודע איך להתמודד עם זה."
"טהור", שאלתי, "מה אנחנו נראים לך, דבש דבורים?"
"דבש לא", אמר, "דבורים אולי, תראה..." התחיל הבאבא וזה כבר לא
נשמע טוב. "נניח שהיית ניגש לריאיון עבודה, רק מה, זה לא היה
ריאיון עבודה רגיל, לפני הריאיון הזה היית יודע בדיוק מה רוצים
לשמוע ממך ומה אתה צריך להגיד בכדי להתקבל לעבודה הזו. במילים
אחרות מה צריך להיות המאכל האהוב עליך, מה צריך להיות סגנון
הלבוש שלך, מה דעתך על נישואין ובכלל מה דעתך על נושאים שונים
שמדברים עליהם בארץ שלך, לא היית עושה את זה?"
"את מה לא הייתי עושה?" שאלתי.
"לא היית מגיע מוכן לריאיון ובריאיון עצמו אומר רק את מה שנראה
לך שרוצים לשמוע?" שאל אותי הבאבא.
"גרנטי", אמרתי, "על בטוח, תמשיך."
"בקיצור היית, וזה מה שמאפיין את הישראלים. הישראלים הם עם
נורא חכם שיודע במשך כל שנייה מה רוצים ממנו, מה כדאי להגיד
ואיפה, איך להתנהג בכל סביבה... כל אדם הוא כמו תפוז, הוא
מורכב מהרבה פלחים וכל פלח מאפיין צד מסוים אצלו. הבעיה היא
שהישראלי הפך את התפוז לבצל!"
"וואלה, אפשר לעשות סלט", פרצתי בצחוק ועוד לפני שסיימתי את
המשפט הבנתי מהמבט של באבא שטעיתי. השפלתי את מבטי מטה כמודה
באשמה, הבאבא המשיך.
"הישראלי הוא כמו זיקית. הוא מחליף את עצמו ומתאים את עצמו
לסביבה החדשה שאליה הוא מגיע."
"אז למה בצל, למה?" שוב התפרצתי אבל הפעם הבאבא לא חנק אותי
במבט שלו אלא הסביר ש"הישראלי עוטף את עצמו בכל כך הרבה שכבות
של איך אני צריך להתנהג עד שהוא מאבד את עצמו וכבר לא יודע מי
הוא באמת ומה הוא באמת חושב על נושאים שונים, מה הוא אוהב
לאכול ומה הוא אוהב ללבוש ומה דעתו על הערבים ועל היהודים ועל
כל הבלאגן הזה שיש לכם שם..."
הבאבא המשיך, כמובן לאחר שווידא שאני עדיין איתו. "הישראלי
בישראל שוכח מי הוא באמת וכאן בהודו הם טהורים, הם מתחברים
בפעם הראשונה לעצמם."
"אתה יודע איך קוראים לזה בארץ?" קטעתי את הבאבא בפעם השלישית.
"נדפקו", אמרתי.
"אני יודע", אמר באבא, "בארץ שלכם מאשימים את הודו בהכל -
בשיגעון של אנשים, בעצלנות, בכך שהם חוזרים לארץ מבולבלים, בכך
שהם חוזרים לארץ ורוצים לחיות אחרת, יותר רגוע, יותר בשאנטי,
לא כמו שנורמלי. לוקחים אותם ומסבירים להם שהם דפוקים וזורקים
אותם באיזה כפר איזון..."
"לא היה ישראלי אחד שקם לרגע ושאל, "אולי אנחנו אשמים?" לא, לא
מעניין אותם הסיבה האמיתית."
"איזו סיבה אמיתית?" אמרתי וזה כבר נשמע לי יותר מדי.
"מה הם מצפים שיקרה לילד בן 18 שרואה במשך שלוש שנים מוח
מתפוצץ בתוך כוונת... ומה הם מצפים שיקרה לאדם שגדל בתוך שמורת
טבע של מאבטחים, שלא יודע אם הוא יחזור חי מפאקינג בילוי בעיר,
שלא יודע מתי יתפוצץ האוטובוס הבא, שזה נראה לו נורמלי שמחטטים
לו בתיק ומעבירים עליו מקל מצפצף בכל כניסה למקום סגור, שצריך
להוסיף שקל על הקפה כדי שיגנו עליו, שהעבודה הכי מבוקשת במדינה
שלו זה לאבטח. כל אחד מאבטח את השני..."
"באס, באס, מספיק הבנתי", התפרצתי בכעס אבל הבאבא לא הפסיק.
"מה הם מצפים שיקרה לילד שרץ כל החיים סביב הזנב של עצמו כי זה
נורמלי! כולם אצלכם מתים, השאלה היא מי מביניכם חי? קופצים
מלימודים לצבא ומצבא ללימודים ועבודה ומתחתנים ומקימים משפחה
ורצים אחרי הילדים שלכם - ומי שלא עושה את זה הוא לא נורמלי
במדינה שלכם!" הבאבא המשיך והטיח בי האשמות עד שהרגשתי לרגע
כנציג ההסברה של מדינת ישראל בהודו, רק שלא היה לי מה לענות
לו, פשוט הסכמתי לכל מילה.
"ובכלל - מה זה נורמלי? מה שכולם עושים? אז מי שלא עושה את מה
שכולם עושים, הוא לא נורמלי? אבל זה בסדר, תאשימו את הודו, כאן
החבר'ה שלכם נדפקים, במדינה שלכם הכול בסדר, הכול רגוע, הכול
נורמלי".
"זה מה שמאפיין אתכם", סיים הבאבא -
"אתם זיקיות שהופכות לחום ברגע שאתם יושבים על חרא וזה בכלל לא
מסריח לכם."