'נו תמהרי, לא נשאר לנו עוד הרבה זמן'.
'אני רצה, כמה עוד אפשר כבר למהר?'
אני מודה שלקראת סוף הטיול הזה חשבתי שאני כבר משתגעת. 'כמה
עוד אפשר?' שאלתי את עצמי בעודי מסתכלת על הבניינים העתיקים
והמפוארים. בעיקרון, אני בהחלט אדם שאוהב מאד לטייל. בתחילת כל
שנה אני כבר מתכננת את הטיול של השנה ומעולם עוד לא התאכזבתי.
השנה החלטתי לבקר את השורשים. קניתי כרטיס, הודעתי לקרובי
המשפחה שאני מגיעה ודודי אף התנדב להראות לי את נפלאותיה של
המדינה שעזבתי בילדותי.
עוד דבר שחשוב כנראה שתדעו עלי הוא שאני מאד אוהבת תאטרון.
לפעמים אני חושבת שאם התאטרון לא היה קיים, גם אני לא הייתי
שורדת זמן רב. בכל מקרה, כנראה שציפור קטנה לחשה באזנו של דודי
על אהבתי הכנה לתאטרון, והוא, כאוהב תאטרון מושבע כשלעצמו,
החליט שאני צריכה לראות לפחות חצי מכל ההצגות המבוקשות בעיר.
בשבוע אחד הספקתי לבקר באולם המפואר של תאטרון 'האופרה והבלט'
לפחות חמש פעמים. נהניתי רבות הן מן ההצגות, והן ממראהו של
האולם המדהים בו ישבתי. תקרתו הייתה מקושטת זהב ומלאכים קטנים
ומוזהבים ניגנו על נבל תחתיה. נברשות זכוכית וקריסטל ירדו ברוב
הוד מן התקרה, והתמקמו להן בין המלאכים. הבמה הייתה ענקית,
התפאורות יפהפיות והכיסאות מכוסים בקטיפה אדומה. מיותר לציין
כי גם ההצגה האומללה ביותר, בעודה מוצגת בתאטרון זה, הייתה
זוכה לתשואות מעצם עוצמתו של המקום בו הוצגה. ואולם, חסרון אחד
היה בחוויה זו. הצגות התאטרון, כמקובל בכל חברה שפויה, נקבעו
לערב. אתם שואלים את עצמכם בוודאי, מהו החסרון? ובכן, לאחר יום
מעייף שביליתי בדרך כלל בטיולים בעיר העתיקה והיפה, הייתי
מגיעה לתאטרון עייפה וכואבת, מה שגרע כמובן ממידת הנאתי.
גם באותו יום חמישי, יומי האחרון כמעט בעיר והפעם האחרונה
בהחלט בה זכיתי לבקר בתאטרון, ביליתי את הבוקר ואחר הצוהריים
עם דודי, בטיולים אחרונים בפארקים הירוקים ופינות הנוי בעיר.
כשהסתכלתי על השעון, אני חושבת שהתנתקתי לרגע מרוב תדהמה, כאשר
הבנתי כי נשארו רק 10 דקות לתחילת ההצגה והמרחק מבניין התאטרון
היה גדול. התחלנו לרוץ. נעלי העקב שלבשתי נשמטו מרגליי, שערי
נפרע ברוח וכל אותו זמן דודי צועק: 'נו, תמהרי!'
לבסוף הגענו, תשושים ומתנשפים לתאטרון. אני חושבת, שהריצה לא
הועילה לדודי. הוא כבר לא צעיר במיוחד ובהחלט לא קל כנוצה.
בלבי, קיללתי את היום הזה ואת כל מה שקשור אליו, ואף הכנתי את
עצמי מראש להתאכזב מההצגה.
ההצגה הייתה אירונית במידה מסויימת. בהחלט לא מסוג ההצגות
שהייתם מראים לילד קטן. היה בה לעג קל לחיים באשר הם, לאהבה,
ולטעמי, גם לחוסר האונים של האדם מול הזמן. שלא לדבר על כמות
האזכורים ליחסי מין שבאו הן בסמוי והן במפורש. זה ברור כמובן,
שהרי ההצגה הראתה תמונה בנאלית של אדם המגיע למשבר שנות ה-40
וכדי לשבור את הרוטינה המדכאה של חייו, מחליט למצוא לו מאהבת.

עד כאן הכל טוב ויפה. דודי נרדם מזמן בגלל העייפות שנגרמה לו
מהריצה ואולי גם משעמום מסויים, ואילו אני ויתרתי על התענוג
להתאכזב מראש מן ההצגה והקשבתי לכל מילה, כאשר תשומת ליבי
מופנית בו זמנית גם לבמה וגם למרפקי שדחף בכל אותה עת את צלעו
של דודי וניסה להעירו מהשינה העמוקה שתקפה אותו. הכל כמובן ללא
הצלחה.
המערכה הראשונה ובה גם כשלון מערכת היחסים עם המאהבת הראשונה,
עברה ונגמרה. התחילה המערכה השניה. גיבור סיפורנו החליט להביא
את המאהבת לדירת אמו, ואולם הזהיר אותה מיד כי אל לה לצעוק או
להיאנח, שהרי קירות הדירה דקים והשכנה אוהבת לצוטט. 'ובכלל,'
ציין לעצמו, 'זה ממש הרבה עבודה, המאהבות האלה'.
עצלנותו בהחזקת המאהבת ואולי גם קול מצפונו, גרמו לו בסופו של
דבר להתעצבן מכל העניין ולהתחיל לצעוק על האשה המסכנה בעצמו.
היה נדמה כי איש לא שם לב לפרט זה ואני שהייתי שקועה כל כך
בנסיונות ריקים להעיר את דודי, לא הבחנתי אפילו כי גיבור
הסיפור שבר את הכלל שלו עצמו.
ואולם מישהו שם לב בכל זאת. בהפוגה הראשונה שבאה בין צעקותיו
של הגיבור, ולמרבה המזל גם בשניה שהסתובבתי לכוון הבמה והבנתי
שוב מה הולך כאן, נשמעה צעקה מן האולם. צעקה זו דמתה יותר
לצפצוף דקיק והיה ברור כי באה מפיו של ילד. הס הושלך באולם
בעוד הקול הדקיק צועק בתוכחה לשחקן הראשי: 'שקט! השכנה תשמע.
יהיו לך צרות!'.
פתאום התגלגל האולם כולו בפרץ צחוק רועש. למרבה ההפתעה, גם
מרפקי עזר ודודי התעורר בדיוק בזמן לשמוע את ההברקה הילדותית.

השחקן הראשי התנדנד לרגע במקומו, ואחר קרס על כסאו, צוחק גם
הוא. רק לאחר דקות מספר שנדרשו לרגיעה, ההצגה המשיכה.
רק לשם הטעם הטוב אספר, כי בסופו של דבר גילה גיבורנו מחדש את
אהבתו לאשתו וההצגה התגלתה כמוצלחת מאד מכל הבחינות.
אני חושבת שכעת לעולם לא אזלזל בגורל. גם היום הגרוע ביותר
עלול להסתיים בפרץ של צחוק. ואני בהחלט מתכוונת להמשיך לאהוב
תאטרון. מי יודע מתי עוד אני אשמע הברקה כגון זו?
ועוד נקודה למחשבה: מי האמא החכמה שהביאה את ילדה להצגה כזו?
אולי יבוא יום ואני אבין...