שוב היית אצלי.
כבר לא מרגישה את הייסורים האלו, כנראה שמתרגלת.
המצפון זז טיפה, לקראת הצפנה,
לתוך קיבה רקובה, בקועה נקובה, נקבים נקבים, חלולים חלולים,
פקוחים וסתומים.
והלב, מזייף בדפיקות, בום בום טרח, הוא - בא, הוא - הלך,
הוא - נתן, הוא - לקח.
והאור מציף את החדר הקטן, ברגעים הזויים, רואה את מה שיש,
אני חוזרת לגלגל מעלי קשר למתרחש.
דיני נחרץ, כמי שמשחקת באש.
והאחר מתקשר, לא מערבבת, בשר, ומה שנותר, לשקר.
הלו, כן מתוק, לא מתוק, בטח מתוק, אולי ניפגש...