מיקי. נשמע קצת מצחיק, אבל מיקי... ככה כולם קוראים לי. השם
שהעניקו לי הוריי בלידתי הוא בעצם מיקה אבל כנראה שגם הם כבר
אז לא אהבו אותו כל כך, כי גם הם כבר התרגלו למיקי.

וגם אני מעדיפה את השם מיקי, כי מיקה זה שם של בנות פרינססות
כאלה, ואני ההפך הגמור. מאז שאני זוכרת את עצמי, ומאז שכולם
זוכרים אותי הייתי ילדה-ילד, טום-בוי כמו שכולם נהגו לומר לי.
בהתחלה לא הבנתי מה זה אומר אבל כשהסבירו לי, אפשר להגיד
שהסכמתי איתם, כי הרי לטפס על עצים ולשחק כדורגל עם הבנים
בשכונה זה לא אופייני במיוחד לילדה 'רגילה ונורמלית', לא?

וזה מה שאהבתי לעשות... במקום לשחק עם הברביות, כמו כל הבנות
האחרות, הייתי מטביעה אותן רק כדי לראות כמה זמן ישרדו, וצורחת
בבית בכל פעם שאמא שלי, ברוב ייאושה, ניסתה להלביש לי שמלה...
ולזכותה ייאמר שהיא הייתה עקשנית... בהתחלה ניסתה בכוח, אחר
כך, כשראתה שזה לא הולך, ניסתה לדבר 'להיגיון שבי', ככה הייתה
אומרת.
ואני בכלל לא הבנתי מה זה ההיגיון הזה? ומי בכלל נתן לו רשות
להיכנס? בכל מקרה חשבתי שהוא חוצפן וסירבתי לאמא בכל תוקף!
מסבירה לה ש"זה לא נוח לי, אמא. אני שונאת שכולם צוחקים עליי
כשרואים לי ת'תחתונים בדרך למעלה". "אז אולי תנסי פעם אחת לא
לטפס על העץ כמו כולם", ניסתה והמשיכה "מה את אומרת?" ואני,
שלא ראיתי את ייאושה, הסתכלתי לאמא בעיניים ושאלתי "אבל למה
שאני לא אעשה משהו שאני אוהבת?!"
אחרי התשובה הזאת אמא הבינה שאני אגוז קשה לפיצוח. אני יודעת
שזה מה שהיא הבינה כי זה מה שהיא אמרה לאבא באותו ערב, כשהם
חשבו שאני כבר ישנה, אבל בעצם ישבתי על המדרגות והקשבתי להם
מדברים בסלון.

גם היום, 10 שנים אחרי תקרית התחתונים, אני עדיין לא מעזה
להעלות על עצמי שמלה. לא כי אני עדיין מטפסת על עצים, אלא כי
אני בוחרת שלא. כמו כל מיני דברים אחרים שבחרתי, שהיו במילים
עדינות 'סטייה מדרך הישר'. או ככה לפחות הרוב חושבים, ואני
רוצה לדעת מי הוא זה שקבע מהי 'דרך הישר' למדד של סטייה
ממנה?!
מי לעזאזל חושב שהוא יכול להגיד לכולם מה יש לעשות ומה נחשב
כבר ליציאה מהנורמה? ומה זה בכלל נורמה???
יש כאלה שיגידו שנורמה זה מה שכולם עושים, או חושבים שזה
נורמלי, אבל אני לא חושבת כך! לדעתי מה שנורמלי לאחד לא חייב
להיות בהכרח נורמלי לאחר, והנורמה של כל אחד נקבעת לפי מה שטוב
לו. 'איש איש באמונתו יחיה', לא?
אז למה להמשיך לחיות לפי סטנדרטים ונורמות שאחרים קבעו? למה
להמשיך ללכת אחרי העדר, כשברור לי שאני לא חלק ממנו?!

הגילוי היכה בי לפני שנה בערך, כשהכרתי מישהי בפלוגה שבה
שירתתי. כבר אז הרגשתי שיש בה משהו מיוחד, מין הרגשה שאיתה
אפשר לדבר על הכל בלי שמבט שופט יהיה מרוח לה על הפנים.
היינו כל היום ביחד, עד שכבר כולם קראו לנו 'צילי וגילי'.
אפילו ישנו באותו חדר, הצמדנו מיטות והתפארנו במיטה הזוגית
שלנו. היינו מדברות וצוחקות כל הזמן, מספיק היה שאחת הייתה
אומרת מילה והשניה ידעה להמשיך... היינו שותקות ביחד. וזה היה
הכי כיף כי זה היה ביחד ולא הייתה המבוכה שבדרך כלל יש.

כשזה קרה שתקנו. פשוט כי לא היה צורך במילים. לא הרגשנו צורך
להסביר או להצטדק בפני אף אחד, ובטח שלא בפני עצמנו, כי עמוק
בפנים זה כבר היה ברור לשתינו.
בהתחלה קצת נרתעתי, אבל המבט המבין בעיניה הרגיע אותי. ואז גם
אני שלחתי את ידי לפניה והתחלתי ללטף את לחיה, במיוחד איפה שיש
לה את נקודת החן שאני כל כך אוהבת. ליטפתי והרגשתי שאני טובעת
בתוך עיניה הכחולות, שלבי מתפרץ בקרבי. שאני אוהבת אותה.

ואמרתי לה את זה, כי אמא תמיד אמרה לי לא לשמור דברים בבטן,
והיא חייכה אליי את החיוך המתוק שלה ואמרה שגם היא. ואז, כשכבר
הרגשתי שאני לא יכולה יותר, קירבתי את פניי אליה עד שהרגשתי את
נשימותיה קרוב אליי, והיא המשיכה לחייך, כאילו רוצה שאני אהיה
זאת שתעשה את הצעד, שאני לא אפחד.
אז לא פחדתי. ונישקתי אותה. ואז הרגשתי איך הדמעות נוזלות על
לחיי, וגם היא הרגישה וליטפה אותי ואמרה שזה בסדר. ואמרתי לה
שאני יודעת אבל לא האמנתי בזה באמת. כי ידעתי שזה לא בסדר.
וידעתי שזה גם מה שהוריי יחשבו, והמחשבה על כך הייתה נוראית.

אבל לא היה מנוס. הייתי חייבת לספר, כי לשמור בבטן כבר לא
יכולתי... אז סיפרתי.
את התגובה של אבא לא ראיתי, חוץ מאת גבו כשהוא הסתובב ויצא
מהבית. אבל את תגובתה של אמא אני לא אשכח, את המבט המאוכזב על
פניה, ואני ידעתי שכל מה שהיא חושבת עליו הוא שאני לא אתחתן אף
פעם וזה שבר אותה...

עם אבא מאז אני לא מדברת, אמא אומרת שקצת קשה לו, כי למישהו
שבא מבית דתי זאת בעצם סטירת לחי, ואני לא הבנתי איך מאותו יום
הוא הפנה לי את גבו, למיקי הקטנה שלו שכל כך אהב...

אבל אני את הבחירה שלי עשיתי, ואני לא מצטערת על כך לרגע.
טוב לי עם הבחירות שלי, טוב לי עם מי שאני וטוב לי עם מי שאיתי
- צילי שלי.




כל קשר בין הדמויות למציאות הוא מקרי בהחלט.